הארכיון של יוני, 2011

יוסי שריד כתב אתמול איך עיתון הארץ הופך להיות אחרון המבצרים של הדמוקרטיה הישראלית ועל חובתנו לחזק את המבצר הזה ולשמור עליו [גם כשלא מוצא חן בעיננו פה ושם הדרך בה העיתון הזה מממן את עצמו]. כשהעיתונות הכתובה נלחמת על חייה, אנחנו צריכים לשמור על הקול הנחרץ הזה של העיתון היחיד במדינה ששומר על עצמאות פובליציסטית, מוכן לאבד את כספי המפרסמים ולא להתקפל. אני יכול להסכים עם שריד אבל יש לי בקשה נוספת לקוראי "הארץ" [ואני בינהם].

יש צדק מסוים בטענה שאנחנו אליטה מפונקת שמוטרדת ומודאגת מהמצב אבל לא עושה הרבה. בזמן שאנחנו יושבים בבית וקוראים את העיתון שלנו המודפס או באייפד 2,  בארץ קורים דברים. יש מי שהעתיד של המדינה הוא עבורם לא רק נושא לעיון ודיון אקדמי אלא השליחות של החיים שלהם. 100,000 מתנחלים מונעים על ידי קריאה משיחית, הון עתק ומנהיגות נחושה משנים את המציאות שלנו בעבודה יומיומית, תוך הקרבה אישית, סיכון, ויתור על סממני נוחות וגם על ערכי מוסר אוניברסליים. המטרה הקדושה שלהם מקדשת את כל האמצעים. ושיהיה ברור – הם עושים את זה לא למען עצמם אלא גם עבורנו, קוראי "הארץ".

בזמן שאנחנו מדפדפים ל"גלריה", הם משתלטים על עוד גבעה ומגרשים עוד פלאח מהשדה שלו. מי ששומר על האיכרים העלובים האלו מאחינו מיש"ע הם מתנדבים אירופאים שמתגוררים בכפרים ומקיימים משמרות תצפית 24 שעות ביממה כדי לתעד ולדווח על העוולות של המתנחלים. בסיוע המדינה וצה"ל, ממשיך הגירוש של הפלשתינאים מכפריהם ואדמותיהם בגדה המערבית על ידי הפיכה של חיי היומיום שלהם לבלתי נסבלים. ללא רשות ריבונית והגנות חוקיות הם נדחקים לשולי הקיום האנושי פשוט על ידי שלילת האפשרות שלהם להתפרנס. אף אחד לא שולח משאיות ואוטובוסים לגרש אותם. גם הפעם יהיה ניתן לטעון כי הם עזבו מרצונם החופשי.

הייתי אתמול בסיור באזור הכפרי בין שכם לרמאללה כדי לחוות במו עיני מה קורה בשטח. אני מודה ששנים רבות לא נכנסתי לשם מטעמים של ביטחון אישי. לפני הנסיעה קיבלתי הרבה גבות מורמות מחבריי משמאל ומימין שמוכנים להתווכח איתי או להשלים עם הפעילות שלי אבל לא הבינו, מה פתאום אני צריך ליסוע לשם?!

במרחק של פחות מחצי שעה מהבית שלי התגלתה לי ארץ אחרת. נוף הררי עוצר נשימה של זיתים וטרשים ובתוכו מתרחשת בשקט בשקט, הרחק מעינינו ואזנינו פעילות מסודרת, שיטתית, לא חוקית אבל מגובה בקריצת עיין, של אפרטהייד וטיהור אתני. לא פחות.

והנה הבקשה שלי אליכם קוראי "הארץ" הנאמנים:

תקפלו את העיתון בצד ולכו לראות בעצמכם. זה לא רחוק, זה לא מסוכן. זה רק עלול לזעזע אתכם ברמות שגם עשרה גדעון לוי, סייד קשוע ועמירה הס לא יצליחו. יש עוד הרבה מה לעשות ומה לראות אבל בואו נתחיל בזה.

סיורים מאורגנים של עמותת לוחמים לשלום