הארכיון של אוקטובר, 2011

בטח הרבה שמאלנים מתונים, אנשי מרכז וגם כאלו שלא מזדהים אם אף צד, משתהים מידי פעם על השאלה הזו, בעצם למה עוד אין שלום עם הערבים? ואולי הם גם שואלים מישהו שמבין ואז מקבלים תשובות נחרצות פחות או יותר.

אבל יש כאלו שלא מסתפקים בתשובות נחרצות ותוהים קצת יותר. כי באמת אולי דווקא יכול להיות שלום? אולי השלום חשוב מספיק שהצהרות של כל מיני מנהיגים כמו "מחיר השלום", "ויתורים כואבים", "פשרות משמעותיות" ועוד הפרחות דומות מחלחלות ומפיחות תקווה, שאולי מישהו שם עובד על זה בימים ובלילות ובכל מיני פגישות חשאיות. אולי באמת יזמת ז'נבה או היזמה הסעודית לא כל כך רעות?

כי הרי יש משא ומתן מידי פעם, יושבים בכל מיני ועידות ופסגות ומשרטטים מפות, מתווכחים על אחוזים, על מספרים, כמה פליטים, כמה מיים, כמה שוטרים. כאילו יש איזו רצינות שיורדת מידי פעם כל כולם ומחליטים לתת עוד צ'אנס עד שעושים שוב ברוגז.

באיזה שהוא שלב חשבתי שעליתי על משהו.

כשעושים משא ומתן נורמלי, על כל דבר, בין אנשים, ארגונים, מדינות, יש לכל צד משהו שהוא יכול לתת ומחיר שהוא דורש עבורו. יכול להיות שהוא לא יקבל את המחיר המלא, או שהוא יופתע וייצא מורווח, אבל בסוף משהו יעבור מיד ליד בין שני הצדדים ומרוצים פחות או יותר, הם יחתמו על עסקה.

ועכשיו אני מסתכל על הפרטנרים שלנו, פלסטינים מתונים או קיצוניים ואני מגרד בראש ממש חזק ולא מצליח להבין, מה יש להם לתת לנו? מה אנחנו מבקשים מהם? ברור שלנו יש הרבה לתת להם. הם הרי רוצים חופש, מדינה, שיבה ויש בהם שרוצים גם יותר מזה, אבל מה הם מסוגלים לתת לנו בתמורה? נפט? שמן זית? לאבנה? אם נחשוב על זה ברצינות אז מה שרובנו רוצים מהם זה בעיקר שייתנו לנו לחיות בשקט, בלי האיום המתמיד בפיגועים וחטיפות ומלחמות.

עסקה שווה? כמו תמיד, זה תלוי.

יש בינינו שמאמינים שזו אכן התמורה שנקבל בעסקה הזו ויש כאלו שמאמינים שהמלחמות והטרור לא ייגמרו. אבל גם אלו וגם אלו, למעשה מקבלים את התמורה הזו כבר היום, בלי הוויתורים הכואבים והפשרות העמוקות. למרות החרדות והניסיון המר שיש לכולנו, אזרחי ישראל משני צידי הקו הירוק נהנים היום מרמת ביטחון מאד גבוהה. בחסות צה"ל והשב"כ [אם לא ניקח בחשבון את המוטיבציות של הרשות להוריד את רמת האלימות] ויש אמרים גם בזכות גדר ההפרדה, כבר לא מתפוצצים אוטובוסים ומטענים כל הזמן ואפשר לדאוג קצת פחות. אז למה לטרוח? לא, באמת אני שואל, לא בציניות, יש מקום למטה לענות אם מישהו חושב ששווה, הוא מוזמן.

כי לדעתי הסיבה שאין שלום היא פשוטה: יש כבר שלום. השלום, בתפיסה הבסיסית של רובנו, כלומר שנוכל לחזור הביתה בחתיכה אחת ולא לדאוג כל כך, כבר פה. לאורך כל חיי היתה פה מלחמה אחת ארוכה ועכשיו כבר כמה זמן כבר אין, אז מה העניין? מה יש לפלסטינים לתת לנו בתמורה למדינה הזאת שלהם עם כל ההתעסקות הזו בפינוי התנחלויות, גבולות חדשים, שחרור שבויים, זכות שיבה? אפילו אני, שמאלני לפי רוב הפרמטרים, מבין שזה הרבה כאב ראש ולא תמיד שווה לצאת בשביל זה מהבית עם שלט על מקל. לא ברור לי מתי זה יפגע בי באמת ולא לגמור את החודש יותר רלוונטי בשבילי ממדינה פלסטינית.

כשמסתכלים על זה ככה, העסקה שהפלסטינים מציעים לנו באמת לא מעניינת. מה שאנחנו יכולים לקבל ממנה יש לנו בזכות העוצמה שפיתחנו, לא צריכים את הטובות שלהם. עם המעט אלימות שהם יכולים להוציא, אנחנו מתמודדים לא רע.

ופה הכשל.

לאורך שנים של אלימות לימדנו את עצמנו ששלום זה ביטחון. שלום זה לא להתפוצץ בבית קפה. זהו. תשאלו את עצמכם [או מישהו אחר] מה זה שלום ותראו שפחות או יותר זו התשובה.

לשם ההשוואה אם נקפוץ לרגע למחאה החברתית הנפלאה שקמה בגלל שנים של  כשלים תרבותיים, כלכליים, וחברתיים שלאט לאט נערמו לנו מול העיניים, הרי שבלי "פיגוע הקוטג'", כולנו היינו ממשיכים להאמין שטוב פה לכולם. שילמנו מחירים עצומים בקיטוב חברתי, התבהמות, חינוך מתדרדר, ירידה מהארץ אבל האמנו שאם נעבוד קצת יותר קשה אוליי יהיה טוב יותר. הרי באמת כל אחד יכול להתעשר פה. עד שיום אחד מישהו הגזים עם הקוטג'.

אז אנחנו חושבים שיש שלום, כי יש בטחון. ואנחנו מקווים, באמת מקווים, שיום אחד הוא "יבוא". השלום האמיתי. כאילו שהוא נמצא באיזה מקום אחר לסידורים, יש לו יום עמוס אבל לא לדאוג, אנחנו ברשימה שלו. וחולפות השנים, חולפות ממשלות, חולפים משטרים ואנחנו בשלנו: "עכשיו יש קצת שלום אבל יום אחד הוא גם יבוא בגדול". ובינתיים אנחנו מסתפקים בשלום ביניים כזה. כמו שכר מינימום שאפשר באמת להתקיים ממנו אם לא חולמים יותר מידי. אם לא מאמינים שיש משהו מעבר לביטחון.

אין בנו באמת רעב למשהו אחר. נעזוב לרגע את התקווה והאמונה בצד. מה שחסר לנו זה הרעב למשהו אחר. התשוקה לחיים שונים ממה שהכרנו ושבהם יופיעו לנגד עינינו מושגי שלום שבעצם אנחנו לא מכירים, כי לא חשבנו עליהם, לא חלמנו עליהם ובטח לא חווינו אותם בארץ שלנו. הסתפקנו בשלום מינימום והתרגלנו לשלם עליו מחירים שלאט לאט מתקבעים והולכים בתודעה שלנו שכולם נגדנו, של קורבנות והשרדות, של התגוננות מתמדת, של זיהוי כל תנועה לא מזוהה כאיום ולא כהזדמנות. שכל חפץ הוא חשוד עד שהוכח אחרת וכל ערבי הוא אוייב לפני שהוא בכלל פתח את הפה.

כדי שיהיה לנו שלום של גדולים אנחנו קודם כל צריכים להיות הרבה יותר רעבים.

מודעות פרסומת

אלתרמן

פורסם: 21/10/2011 ב-Uncategorized

ב 1948, קצת אחרי מבצע חירם שהיה רווי זוועות, עם לחץ על הממשלה למנות ועדות לבדיקת התנהגות הצבא הצעיר במספר אירועים, פרסם אלתרמן את השיר הזה בעיתון דבר. בן גוריון שהיה ראש הממשלה ושר הביטחון מיהר לאמץ את השיר למרות מסריו הקשים וחילק אותו לכל חיילי צה"ל כהוראה מוסרית. יש אומרים שככה הוא הצליח להסיר את איומה של ועדת החקירה.

הטור השביעי, דבר, 19.11.1948
בְּעֶצֶם יְמֵי הַקְּרָבוֹת נִתְעוֹרֵר עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שַׂר-הַבִּטָּחוֹן וְהוֹסִיף לַנֶּאֱמָר כָּאן אֶת תֹּקֶף סַמְכוּתוֹ הַמְּפֹרֶשֶׁת. מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי.

עַל זֹאת / נתן אלתרמן

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעֵר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"… וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

וְיוּשַׁר לָהּ אִם-כֵּן עַל "מִקְרִים עֲדִינִים"
אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה, רְצִיחָה.
וְיוּשַׁר עַל שִׂיחוֹת שֶׁל שׁוֹמְעִים-מְבִינִים,
עַל בְּנוֹת-צְחוֹק שֶׁל וִתּוּר וּסְלִיחָה.

אַל יֻגַּד "רַק פְּרָטִים הֵם בְּפֶרֶק הַפְּאֵר".
פְּרָט וּכְלָל
הֵמָּה צֶמֶד-כַּחֹק,
אִם הַכְּלָל כָּך מַקְשִׁיב לוֹ לַפְּרָט הַמְּסַפֵּר
וְאֵינֶנּוּ חוֹבְשׁוֹ בַצִּינוֹק!

כִּי חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,
מִי בְּפֹעַל
וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה,
נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",
לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַך לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדֶּה
לוּ יוּכְנוּ בְיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"…
וִירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָרְאִי!
יַעֲמֹד הַחַיָּל הָעִבְרִי! יִתְגּוֹנֵן
מִקֵּהוּת הַצִּבּוּר הָעִבְרִי!

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חָת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָך!