הארכיון של ינואר, 2013

"חגיגה לדמוקרטיה"

ביום שלישי תשמעו הרבה את צמד המילים חגיגה לדמוקרטיה, ולא רק מרובי ריבלין. האמת שהחגיגה הזו עצובה בשבילי. מי שיחגוג גם הפעם הם אלו שרוצים לראות את הדמוקרטיה הישראלית נעלמת ומתחלפת בממלכת ציון, אלו שמבחירות לבחירות הם רואים את חזונם מתקרב. הדמוקרטיה הישראלית הפכה לכלי שבה מתנגדיה משתמשים כדי לסלקה מעל המפה. היא בינתיים גורם מעכב ומטריד אבל מכיוון שיש להם סבלנות והדמוגרפיה עובדת לטובתם, הם שומרים על פרופיל נמוך.

גם הזמן עובד לטובתם וגם השליח ביבי: מערכת החינוך המדרדרת כבר עשורים, ריסוק כלכלי של מעמד הביניים, [היחיד בכל חברה שבאמת מסוגל להתנער ולחולל שינוי], התבהמות תרבותית, ומעל הכל נורמליזציה מוסרית של ההשחתה הגדולה ביותר של החברה הישראלית – שליטתנו בעם זר נגד רצונו, הכיבוש, שמיום ליום מפסיק להטריד אותנו בזכות הדיכוי היעיל של כל צורות ההתנגדות שקמו לו.

כל אלו יודעים שה"חגיגה" תסתיים בדיוק ביום רביעי בבוקר ואנחנו נישאר עם הנגאובר נוראי, הרים של זבל בחירות לנקות וכמובן – לשלם את החשבון.

"משטרת הקיטורים"

בהתחלה מאד נהניתי מהתשדיר על משטרת הקיטורים. טרנדי, מצחיק, סרקסטי, עשוי טוב ועבודה של לפ"מ… טוב לראות שעושים עבודה טובה בכסף שלי. אבל עכשיו אני כבר לא מרוצה, אפילו ממש מוטרד. כי מהסרטונים האלו ברור כמה מעט אנחנו מקבלים תמורת ההצבעה שלנו – את הזכות לקטר. כי כל הרעש שמתעורר לקראת הבחירות עשוי לגרום לנו לחשוב שזו ההזדמנות היחידה שלנו להשמיע את קולנו, להביא שינוי, למלא את חובתנו וכל יתר קשקושי החגיגה לדמוקרטיה.

ובכן, זה כבר מזמן לא המצב. הזכות לקיטורים ולתלונות לא מספיקה וגם ההצבעה לא. שינוי הכיוון ההרסני אליו צועדת החברה הישראלית לא יכול להתרחש בקלפי והבחירות הפעם בוודאי לא יביאו לשינוי הזה. השינוי האמיתי יבוא מהגדרה חדשה של חובתנו וזכותנו כאזרחים לעצב את דמותה של המדינה שלנו, לא רק פעם בארבע שנים. את זה עושים כל השנה, כל שנה.

העשייה הזו מחליפה את הצורך בקיטורים. מי שמקדיש כמה שעות בשבוע לעיצוב החברה שלנו, מוצא את עצמו משוחרר מהצורך לקטר, בלי קשר לכמה המצב גרוע או אפילו מייאש. נכון שאין לנו זמן, שאין לנו כסף, שזה לא יעזור, אבל זה בדיוק מה שהם רוצים שתחשבו. שתשימו פתק פעם בארבע שנים ומצידם שתמשיכו לקטר ארבע שנים אחר כך, ברישיון…

אז בין אם תלכו להצביע או לא, תזכרו שהעבודה לא נגמרת, היא רק מתחילה.

"אז מה בכל זאת?"

נהוג לחשוב שבישראל ימין מבטא כח [ישראל חזקה] ושמאל חולשה. האמת היא שההפך הוא הנכון. ימין משמעותו כניעה לפחד מהעתיד, קורבנות, חשדנות וחולשה. משמעותו התבצרות בחומות בטון וכיפות ברזל של עם נרדף שכוחו על חרבו, סירוב להשתחרר מתחושת הקורבן הנצחי, התעלמות מעוצמתה הכלכלית, הצבאית והחברתית של ישראל שאין לה באזור שום אויב משמעותי.

השמאל מודע לכוחה וחוסנה של ישראל ויודע שזה הזמן להשתמש בכח זה בנדיבות במקום לתרגל את הפעלתו. שמקומה של ישראל במשפחת העמים בעולם המשתנה למול עינינו. שזה הזמן לנצור את האש ולהיענות להזמנת מדינות האזור והעולם כולו לסיים באופן סופי את הסכסוך, במחיר קטן מאיי פעם בעבר ומאי פעם בעתיד.

אני כמובן לא משלה את עצמי שאיזה ימני ישנה את הצבעתו לאחר קריאת הפוסט הזה. זוהי קריאה לנו השמאלנים, שחושבים שלהצביע ביום שלישי זה כל מה שאפשר. את עתיד החברה הישראלית וסיום הסכסוך אנחנו נשנה ולא המפלגות. הפתק של יום שלישי הוא רק ההתחלה של העבודה שלנו ואת מה שנגיד בקלפי נצטרך אנחנו לממש בשטח מיום רביעי.

שבוע טוב