הארכיון של מאי, 2014

תמיד חשבתי שהשורה הזו מוזרה במיוחד. מה היא באה להגיד? שבינתיים היא לא אבדה? כלומר החשש עדיין שם, הרופאים עוד לא יצאו מחדר הניתוח, היא מפרפרת אבל יש תקווה מסוימת להתאוששות התקווה? השאלה שלי הייתה "מה המקום לתקווה כאשר יש לנו מדינה ואנחנו עם חופשי בארצנו כבר הרבה שנים?" המלצתי להחליף את השורה הזו בכל הזדמנות ששמעתי את השיר למרות שעוד לא באתי עם הצעה לחלופה הולמת.

ובכן, כמובן שטעיתי. אנחנו מאד רחוקים מלהיות עם חופשי בארצנו. לא יודע מה עם התקווה אבל לא תמיד אני מצליח לדבוק באמונה שהיום הזה יבוא. והאמונה הזו מפרפרת אצלי במיוחד היום, ביום הזיכרון הזה.

יום הזיכרון הופך בשבילי כל שנה יותר ליום של כעס. כשהייתי ילד זה תמיד נראה לי יום מכובד שבו העם כולו חושב עלינו המשפחות השכולות ומרעיף עלינו אהבה. הזיכרון נמהל בתפילה ובאמונה שיום אחד הסיוט הזה באמת ייגמר.

ואז התחיל הסיפוח הלאומני הזוחל של יום הזיכרון הממלכתי לטובת הפוליטיקאים. נרטיב האיום התגלגל כל שנה בדמות אפוקליפסה חדשה שמתרגשת על המדינה ועל עם ישראל כולו. למענה נתייצב פה, בקרית שאול, בדיוק עוד שנה, על עוד כמה עשרות או אולי מאות תלוליות חדשות. "תחזיקו חזק כי יש סכנות חדשות, ממזרח, מצפון, מלמטה ולמעלה"

הפצע המדמם שלנו הופקע. מה יותר מתאים מהלב הנפתח של הנאספים בבמות ובכיכרות כדי לשווק לנו מחדש את המשך הסכסוך. את האין ברירה. לשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד.

לא רצינו לשמוע על סכנות, על איומים, על עוצמתנו ונחישותנו. אנחנו לא צריכים שתגידו לנו שבזכותנו ובזכות הקורבן שלנו הגענו לאן שהגענו ובעיקר אנחנו לא צריכים שתבטיחו לנו שהעתיד נראה עוד יותר גרוע. כי באמת, זה מה שנשמע מהנאומים המזויפים שלכם. וכל שנה מתערערת אצלי עוד יותר התקווה.

כי אם אתם לא נשבעים מעל עשרים ושלוש אלף המצבות הלבנות של החלקות הצבאיות, שתעצרו סוף סוף את מעגל הדמים אז תעשו לכולנו טובה ואל תבואו. אל תדרכו במקום הזה ואל תחללו את האבל שלנו בשקרים שלכם. נכשלתם, ואתם ממשיכים להיכשל במימוש התקווה שלנו והיא הולכת לנו לאיבוד.

כי לא נהייה עם חופשי בארצנו עד שלא נחזור אליה מהכיבוש.