דבריי בטקס יום הזיכרון המשותף

פורסם: 12/05/2019 ב-אישי אבל ציבורי

אבא יקר שלי

נפלת ביום השני של המלחמה. קוראים לה ששת הימים, למרות שהיא עדיין נמשכת. 52 שנה חלפו, בשני הצדדים ממשיכים להיהרג בגללה, ועדיין כולם בטוחים שניצחנו.

וכך מגיל שמונה כל שנה ביום הזיכרון התייצבתי ליד קברך בקריית שאול. כילד, לא הבנתי על מה מדברים שם אבל התרגשתי ממטחי הכבוד. אחר כך התחלתי להגיע במדים, עם הרבה גאווה, במיוחד כשהדרגות עלו לכתפיים. ידעתי שאתה רואה ומתרגש.

כשהתבגרתי התחלתי להבין על מה הם מדברים שם מהבמה והתחלתי להרגיש פחות נוח עם הנאומים האלו. קריית שאול נחשב בית עלמין מרכזי לכן כיבדו אותנו ראשי ממשלה ושרי ביטחון. לאט לאט הבנתי שאני ממלא תפקיד של ניצב בהצגה לא לי. הלהג הלוחמני, המתקרבן, המאיים, מלהיט יצרים, מעצים ומקדש מאבק שאין לו סוף. כל שנה הפוליטיקאים עלו על הבמה יותר ציניים ועם פחות בושה, הופכים את הכאב הקורע שלנו לעצרת בחירות וגיוס כללי למלחמה המיותרת הבאה, למחדל האיוולת הנמשך, לנרטיב הצבאי המושל במדינה. פוליטיקאים שניזונים מהאיבה לערבים ומטפחים את החרדה מהם.

וכך כל שנה החלקות הצבאיות ממשיכות להתמלא, החניונים ממשיכים לגדול ועוד שוטרים מזיעים מנסים לארגן את התנועה פנימה והחוצה.

מגיל צעיר הקדשת את חייך לבניית הארץ והמדינה. בפלמ"ח, בקבוצת ההכשרה שהקימה את משגב עם, בבניין, בחקלאות. גם כשקראו לך למילואים, לא היה לך אף פעם ספק שהמדינה באמת זקוקה לך כדי שתגן עליה. ועם הכל, לא היו בך אף פעם שנאה, ולא פחד. האמנת שיבוא היום ויהיה פה שלום.

בבוקר שלאחר חתימת הסכם אוסלו קמתי ונטעתי לך ליד הקבר שתיל צעיר של זית, שתדע שנגמרו המלחמות. מאז הגננים של אגף ההנצחה מקפידים לקצץ את ענפיו, שלא יהפוך לעץ. וכך, גם אחרי עשרים ושש שנים הוא נשאר רק שיח קטן.

היום זה יום הזיכרון הממלכתי, לא יום של הכאב הפרטי שלי. הוא שייך לכולם ואני מוקיר בו את הכאב של כל אחיותי ואחי במשפחת השכול הגדולה, חסרת הגבולות. הבור שנפער פתאום בחיינו לא ייסגר לעולם. הפצע ימשיך לדמם עד יומנו האחרון, לקרוע את המשפחות שלנו ואף לעבור מדור לדור.

אתה יודע שאני כבר לא מגיע לטקס בבית הקברות. לא יכול להשתתף בו יותר. אבל כל שנה אני מגיע לכאן. מתרגש להיות עם אלפי האמיצים והאמיצות, שלא פוחדים להאמין שיש דרך אחרת, שיש עם מי לדבר ושלכאב אין לאום ואין דגל.

ועוד מעט, כמו בכל שנה בסוף הטקס היפה הזה, אסע מכאן לקריית שאול, לשבת קצת איתך, עם אלפי הנרות שכבר מהבהבים שם, ועם השיח הקטן, שיום אחד אתה עוד תראה, הוא יגדל ויהיה עץ זית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s