ארכיון רשומות מהקטגוריה "אישי אבל ציבורי"‏

Shlomi Eldar Al-Monitor May 8, 2019
Thousands of people gathered in Tel Aviv on May 7 for the annual event commemorating the victims on both sides of the Israeli-Palestinian conflict. The Israeli-Palestinian Memorial Day Ceremony is traditionally held the same day that Israel commemorates its fallen soldiers.

Read more: https://www.al-monitor.com/pulse/originals/2019/05/israel-palestinians-west-bank-gaza-benjamin-netanyahu-idf.html#ixzz5ntxKok7Y

[Following the Israeli-Palestinian Memorial Ceremony by Combatants for Peace and Bereaved Families Forum]


When I went up to speak in front of more than 8,000 participants at the Joint Memorial Day ceremony, I knew that I would speak to an audience with open hearts and a great desire to take part in this "journey of life" – from bereavement to reconciliation.

But do I understand the protestors against the ceremony? Of course, I myself have been there, most of my life. When my father was killed in the Six-Day War, I resolved to avenge his blood. I knew that when I grew up, I would go to the army and have the chance to kill as many Arabs as possible. Flying my F4 Phantom plane I'll bomb them, shootdown their MiGs like flies and crush their camps. I was very serious about these romantic plans and even went to a military boarding school to prepare myself for my mission.

Then another war broke out, and another followed, and more operations, attacks, intifadas, peace processes, wars again. I understood the simple truth – the wars create bereavement, destruction and more rage, hurt families and produce circles of pain that spread like a stone in a puddle. No home in Israel has escaped these ripples of pain.

Yes, I understand the rage and hatred. I hated as only an eight-year-old could hate the enemy who killed his beloved father. But I understood that Kill the Arabs would not bring rest to the grieving soul or redemption to my aching heart. I understood that I had to try to break this vicious circle and this is how, about a decade ago, I joined the Bereaved Families Forum .

I do not delude myself for a moment that the Palestinians sitting with us are our brothers. They are also bereaved, lost brothers and sisters, sons or mothers, but they are still our enemies. I do not forget for a moment where I came from and what side of this conflict I belong to. I am an Israeli, a Zionist – they are Palestinian Arabs – and we are fighting over the same holy land. For them, sitting with us  is part of their struggle for Palestine, a nonviolent but still a struggle. And this struggle permeates our conversations, discussions and operations in the organization’s daily life. Participating in these discussions are colleagues in bereavement, enemies from both sides of the barricade – not lovers. Nevertheless, we have succeeded in establishing reconciliation and discourse capabilities that are a model for the entire world. We have found the way to overcome a bloody conflict, to acknowledge one another's needs, to respect our cultural, existential, religious and political differences.

There is a huge gap between us and them. As Israelis, we have fulfilled our desires for our independent state, and it is wonderful, developed and thriving. Our national needs have been fully realized and we are sending our children to the army with pride of victory over our tragic past. The young State of Israel was forced to fight for its existence, but our wars have long since produced neither security nor peace. The war being waged in our back yard is seen as one big terrorist act, a nuisance, a violation of the security and quiet we so desire.

For the Palestinians, the struggle for liberation represents their national, social and personal reality. They did not come to rest, and certainly not to the inheritance. Their daily life is existential fear and a struggle for survival. And we, who seem to us to be victims of the conflict, are seen to them as cruel rulers.

Wars always end in agreements. There is no point in a military victory that does not bring peace to all sides – the victors and the vanquished. We have not yet managed to transform all our strength and victories into a peace agreement with the Palestinians. This requires no additional technological means and security budgets, but courageous leaders who can sit with the enemy, look into his eyes, understand his language and needs and through determination, firmness and some concessions, to lead negotiations that will liberate the entire country from the cycles of bloodshed.

And if you do not know how, you're invited to us, we've been with the enemy for twenty years, not just on Memorial Day.

Yuval Rahamim
A member of Bereaved Families Forum,
Chairman of the Israeli Peace NGOs Forum

אבא יקר שלי

נפלת ביום השני של המלחמה. קוראים לה ששת הימים, למרות שהיא עדיין נמשכת. 52 שנה חלפו, בשני הצדדים ממשיכים להיהרג בגללה, ועדיין כולם בטוחים שניצחנו.

וכך מגיל שמונה כל שנה ביום הזיכרון התייצבתי ליד קברך בקריית שאול. כילד, לא הבנתי על מה מדברים שם אבל התרגשתי ממטחי הכבוד. אחר כך התחלתי להגיע במדים, עם הרבה גאווה, במיוחד כשהדרגות עלו לכתפיים. ידעתי שאתה רואה ומתרגש.

כשהתבגרתי התחלתי להבין על מה הם מדברים שם מהבמה והתחלתי להרגיש פחות נוח עם הנאומים האלו. קריית שאול נחשב בית עלמין מרכזי לכן כיבדו אותנו ראשי ממשלה ושרי ביטחון. לאט לאט הבנתי שאני ממלא תפקיד של ניצב בהצגה לא לי. הלהג הלוחמני, המתקרבן, המאיים, מלהיט יצרים, מעצים ומקדש מאבק שאין לו סוף. כל שנה הפוליטיקאים עלו על הבמה יותר ציניים ועם פחות בושה, הופכים את הכאב הקורע שלנו לעצרת בחירות וגיוס כללי למלחמה המיותרת הבאה, למחדל האיוולת הנמשך, לנרטיב הצבאי המושל במדינה. פוליטיקאים שניזונים מהאיבה לערבים ומטפחים את החרדה מהם.

וכך כל שנה החלקות הצבאיות ממשיכות להתמלא, החניונים ממשיכים לגדול ועוד שוטרים מזיעים מנסים לארגן את התנועה פנימה והחוצה.

מגיל צעיר הקדשת את חייך לבניית הארץ והמדינה. בפלמ"ח, בקבוצת ההכשרה שהקימה את משגב עם, בבניין, בחקלאות. גם כשקראו לך למילואים, לא היה לך אף פעם ספק שהמדינה באמת זקוקה לך כדי שתגן עליה. ועם הכל, לא היו בך אף פעם שנאה, ולא פחד. האמנת שיבוא היום ויהיה פה שלום.

בבוקר שלאחר חתימת הסכם אוסלו קמתי ונטעתי לך ליד הקבר שתיל צעיר של זית, שתדע שנגמרו המלחמות. מאז הגננים של אגף ההנצחה מקפידים לקצץ את ענפיו, שלא יהפוך לעץ. וכך, גם אחרי עשרים ושש שנים הוא נשאר רק שיח קטן.

היום זה יום הזיכרון הממלכתי, לא יום של הכאב הפרטי שלי. הוא שייך לכולם ואני מוקיר בו את הכאב של כל אחיותי ואחי במשפחת השכול הגדולה, חסרת הגבולות. הבור שנפער פתאום בחיינו לא ייסגר לעולם. הפצע ימשיך לדמם עד יומנו האחרון, לקרוע את המשפחות שלנו ואף לעבור מדור לדור.

אתה יודע שאני כבר לא מגיע לטקס בבית הקברות. לא יכול להשתתף בו יותר. אבל כל שנה אני מגיע לכאן. מתרגש להיות עם אלפי האמיצים והאמיצות, שלא פוחדים להאמין שיש דרך אחרת, שיש עם מי לדבר ושלכאב אין לאום ואין דגל.

ועוד מעט, כמו בכל שנה בסוף הטקס היפה הזה, אסע מכאן לקריית שאול, לשבת קצת איתך, עם אלפי הנרות שכבר מהבהבים שם, ועם השיח הקטן, שיום אחד אתה עוד תראה, הוא יגדל ויהיה עץ זית.


כשעליתי אמש לדבר מול 8000 המשתתפים בטקס המשותף ליום הזיכרון ידעתי שאדבר מול קהל שהגיע עם לב פתוח ורצון גדול לקחת חלק ב"מסע החיים" מהשכול לפיוס.

אבל האם אני מבין גם את המוחים נגד הטקס? וודאי, הן אני עצמי הייתי שם, מרבית חיי. כשאבי נהרג במלחמה גמרתי אומר לנקום את דמו. ידעתי שכשאגדל, אלך לצבא ותהייה לי ההזדמנות להרוג כמה שיותר ערבים. ממטוס הפאנטום שלי אשליך עליהם פצצות, אפיל את המיגים שלהם כמו זבובים ואחריב את המחנות שלהם. הייתי מאד רציני בתכניות הרומנטיות האלו ואפילו הלכתי לפנימייה צבאית כדי להגשים את הייעוד שלי.

ואז פרצה עוד מלחמה, ועוד אחת אחריה, ועוד מבצעים, פיגועים, אינתיפדות, תהליכי שלום, שוב מלחמות. התבגרתי והבנתי דבר פשוט – המלחמות מייצרות שכול, הרס וחורבן, פוגעות במשפחות ומייצרות מעגלי כאב שהולכים ומתפשטים כמו אבן באגם. אין בית בישראל שלא נחשף לאדוות הכאב האלו.

כן, אני מבין את הזעם והשנאה. שנאתי כמו שרק ילד בן שמונה יכול לשנוא את האויב שהרג את האבא האהוב שלו. אבל הבנתי שמוות לערבים לא יביא מנוחה לנפש האבלה או גאולה ללב הכואב שלי. הבנתי שעלי לנסות לשבור את המעגל וכך הגעתי לפני כעשור לפורום המשפחות השכולות.

אני לא משלה את עצמי לרגע שהפלסטינים שיושבים איתנו הם אולי אחים שלנו. כן גם הם שכולים, איבדו אחים ואחיות, בנים ואימהות אבל הם עדיין אויבינו. אני לא שוכח לרגע מאיין באתי ולאיזה צד בסכסוך הזה אני שייך. אני ישראלי, ציוני – הם ערבים פלסטינים – ואנחנו במלחמה על הארץ. כשהם יושבים איתנו הם רואים במפגש חלק מהמאבק שלהם למען פלסטין, מאבק לא אלים אבל מאבק. והמאבק הזה מחלחל לתוך השיחות שלנו, לניהול הארגון עצמו. יושבים בו אויבים משני צידי המתרס, עמיתים לשכול – לא אוהבים. למרות זאת הצלחנו להקים בארגון הזה יכולות פיוס ושיח שהן דוגמה ומופת לעולם כולו. הצלחנו למצוא דרך ליישב סכסוך עקוב מדם, להבין אחד את צרכי השני, לכבד את השוני התרבותי, הקיומי, הדתי והפוליטי.

קיים פער עצום בינינו לבינם. כישראלים, הגשמנו את מאוויינו למדינה משלנו והיא נפלאה, מפותחת, צומחת ומשגשגת. צרכינו הלאומיים הוגשמו במלואם ואנחנו שולחים את ילדינו לצבא בגאוות ניצחון על עברנו הטראגי. מדינת ישראל הצעירה נאלצה להילחם כדי להבטיח את קיומה אבל כבר מזמן המלחמות שלנו לא מייצרות ביטחון ולא מקרבות אותנו לשלום. המלחמה שמתנהלת בחצר האחורית שלנו נתפסת כפעולת טרור אחת גדולה, כמטרד, פגיעה בביטחון ובשקט שאנחנו כל כך חפצים בו.

ואילו עבור הפלסטינים מאבק השחרור הוא כל קיומם הלאומי, האישי והחברתי. הם לא הגיעו למנוחה וודאי שלא לנחלה. היומיום שלהם הוא פחד קיומי ומאבק הישרדות. ואנחנו, שנדמים בעינינו לקורבנות הסכסוך נתפסים אצלם כשליטים אכזרים.

מלחמות מסתיימת תמיד בהסכמים. אין טעם בניצחון צבאי אם הוא לא מביא אחריו את השלום לכל הצדדים – למנצחים ולמנוצחים. אנחנו לא השכלנו עדיין לתרגם את כל עוצמתנו וניצחונותינו להסכם שלום עם הפלסטינים. לכך נדרשים לא עוד אמצעים טכנולוגיים ותקציבי ביטחון אלא מנהיגים אמיצים שיכולים לשבת עם האויב, להביט לו בעיניים, להבין את שפתו ואת צרכיו ובנחישות, תקיפות וגם קצת ויתורים, להוביל משא ומתן שישחרר את הארץ כולה ממעגל הדמים.

ואם אתם לא יודעים איך, אתם מוזמנים אלינו, אנחנו יושבים עם האויב כבר עשרים שנה, לא רק בערב יום הזיכרון.

מי אמר שאין עם מי לדבר? אמנם הסרט הזה בן ארבע אבל עדיין נכון. 
הלכנו לבדוק אם יש עם מי לדבר.פגשנו אזרחים פלסטינים מהשורה, שמדברים ישר מהלב, בלי התחכמות ובלי פחד. יש להם מה להגיד, אבל הכי טוב שתצפו ותשפטו לבד – יש או אין?
צלם – יורם פורת, עורך – יוסי לוי, מוזיקה – יאיר דלאל, תודה גדולה לתמיר פאול ואלונה אבט, יוצר – יובל רחמים.

في بداية عام 2015 ذهبنا لنرى ان كان هناك من نتحدث معه. 
التقينا بمواطنين فلسطينيين عاديين، ليسوا سياسيين، يتحدثون من القلب، بلا تذاكي ولا خوف. لديهم ما يقولون، ولكن الافضل ان تشاهدوا وتحكموا بانفسكم – هل هناك من نتحدث معه؟ 
شكرا لكل من ساعد في انتاج الفيلم: انتاج – يوبال رحاميم، تصوير – يورام فورات، اعداد – يوسي ليفي، موسيقى – يائير دلال، جزيل الشكر لتامير باول والونا ابيت.


CHRONIQUES POUR LA PAIX- YUVAL RAHAMIM, directeur du Forum des Organisations Non Gouvernementales israéliennes et israélo-palestiniennes pour la paix, répond aux questions de Paul Ouzi Meyerson. Quelle sera la place accordée à la question de la reprise des négociations avec les palestiniens au cours de la campagne électorale et le jour du vote ?

L'Israélien Yuval Rahamim, qui dirige le Forum des ONG pour la paix, accuse le gouvernement Nétanyahou d'affaiblir financièrement et de décrédibiliser politiquement les organisations travaillant sur le conflit israélo-palestinien.