ארכיון רשומות מהקטגוריה "אישי אבל ציבורי"‏


Shlomi Eldar Al-Monitor May 8, 2019
Thousands of people gathered in Tel Aviv on May 7 for the annual event commemorating the victims on both sides of the Israeli-Palestinian conflict. The Israeli-Palestinian Memorial Day Ceremony is traditionally held the same day that Israel commemorates its fallen soldiers.

Read more: https://www.al-monitor.com/pulse/originals/2019/05/israel-palestinians-west-bank-gaza-benjamin-netanyahu-idf.html#ixzz5ntxKok7Y

[Following the Israeli-Palestinian Memorial Ceremony by Combatants for Peace and Bereaved Families Forum]

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5506659,00.html

When I went up to speak in front of more than 8,000 participants at the Joint Memorial Day ceremony, I knew that I would speak to an audience with open hearts and a great desire to take part in this "journey of life" – from bereavement to reconciliation.

But do I understand the protestors against the ceremony? Of course, I myself have been there, most of my life. When my father was killed in the Six-Day War, I resolved to avenge his blood. I knew that when I grew up, I would go to the army and have the chance to kill as many Arabs as possible. Flying my F4 Phantom plane I'll bomb them, shootdown their MiGs like flies and crush their camps. I was very serious about these romantic plans and even went to a military boarding school to prepare myself for my mission.

Then another war broke out, and another followed, and more operations, attacks, intifadas, peace processes, wars again. I understood the simple truth – the wars create bereavement, destruction and more rage, hurt families and produce circles of pain that spread like a stone in a puddle. No home in Israel has escaped these ripples of pain.

Yes, I understand the rage and hatred. I hated as only an eight-year-old could hate the enemy who killed his beloved father. But I understood that Kill the Arabs would not bring rest to the grieving soul or redemption to my aching heart. I understood that I had to try to break this vicious circle and this is how, about a decade ago, I joined the Bereaved Families Forum .

I do not delude myself for a moment that the Palestinians sitting with us are our brothers. They are also bereaved, lost brothers and sisters, sons or mothers, but they are still our enemies. I do not forget for a moment where I came from and what side of this conflict I belong to. I am an Israeli, a Zionist – they are Palestinian Arabs – and we are fighting over the same holy land. For them, sitting with us  is part of their struggle for Palestine, a nonviolent but still a struggle. And this struggle permeates our conversations, discussions and operations in the organization’s daily life. Participating in these discussions are colleagues in bereavement, enemies from both sides of the barricade – not lovers. Nevertheless, we have succeeded in establishing reconciliation and discourse capabilities that are a model for the entire world. We have found the way to overcome a bloody conflict, to acknowledge one another's needs, to respect our cultural, existential, religious and political differences.

There is a huge gap between us and them. As Israelis, we have fulfilled our desires for our independent state, and it is wonderful, developed and thriving. Our national needs have been fully realized and we are sending our children to the army with pride of victory over our tragic past. The young State of Israel was forced to fight for its existence, but our wars have long since produced neither security nor peace. The war being waged in our back yard is seen as one big terrorist act, a nuisance, a violation of the security and quiet we so desire.

For the Palestinians, the struggle for liberation represents their national, social and personal reality. They did not come to rest, and certainly not to the inheritance. Their daily life is existential fear and a struggle for survival. And we, who seem to us to be victims of the conflict, are seen to them as cruel rulers.

Wars always end in agreements. There is no point in a military victory that does not bring peace to all sides – the victors and the vanquished. We have not yet managed to transform all our strength and victories into a peace agreement with the Palestinians. This requires no additional technological means and security budgets, but courageous leaders who can sit with the enemy, look into his eyes, understand his language and needs and through determination, firmness and some concessions, to lead negotiations that will liberate the entire country from the cycles of bloodshed.

And if you do not know how, you're invited to us, we've been with the enemy for twenty years, not just on Memorial Day.

Yuval Rahamim
A member of Bereaved Families Forum,
Chairman of the Israeli Peace NGOs Forum

אבא יקר שלי

נפלת ביום השני של המלחמה. קוראים לה ששת הימים, למרות שהיא עדיין נמשכת. 52 שנה חלפו, בשני הצדדים ממשיכים להיהרג בגללה, ועדיין כולם בטוחים שניצחנו.

וכך מגיל שמונה כל שנה ביום הזיכרון התייצבתי ליד קברך בקריית שאול. כילד, לא הבנתי על מה מדברים שם אבל התרגשתי ממטחי הכבוד. אחר כך התחלתי להגיע במדים, עם הרבה גאווה, במיוחד כשהדרגות עלו לכתפיים. ידעתי שאתה רואה ומתרגש.

כשהתבגרתי התחלתי להבין על מה הם מדברים שם מהבמה והתחלתי להרגיש פחות נוח עם הנאומים האלו. קריית שאול נחשב בית עלמין מרכזי לכן כיבדו אותנו ראשי ממשלה ושרי ביטחון. לאט לאט הבנתי שאני ממלא תפקיד של ניצב בהצגה לא לי. הלהג הלוחמני, המתקרבן, המאיים, מלהיט יצרים, מעצים ומקדש מאבק שאין לו סוף. כל שנה הפוליטיקאים עלו על הבמה יותר ציניים ועם פחות בושה, הופכים את הכאב הקורע שלנו לעצרת בחירות וגיוס כללי למלחמה המיותרת הבאה, למחדל האיוולת הנמשך, לנרטיב הצבאי המושל במדינה. פוליטיקאים שניזונים מהאיבה לערבים ומטפחים את החרדה מהם.

וכך כל שנה החלקות הצבאיות ממשיכות להתמלא, החניונים ממשיכים לגדול ועוד שוטרים מזיעים מנסים לארגן את התנועה פנימה והחוצה.

מגיל צעיר הקדשת את חייך לבניית הארץ והמדינה. בפלמ"ח, בקבוצת ההכשרה שהקימה את משגב עם, בבניין, בחקלאות. גם כשקראו לך למילואים, לא היה לך אף פעם ספק שהמדינה באמת זקוקה לך כדי שתגן עליה. ועם הכל, לא היו בך אף פעם שנאה, ולא פחד. האמנת שיבוא היום ויהיה פה שלום.

בבוקר שלאחר חתימת הסכם אוסלו קמתי ונטעתי לך ליד הקבר שתיל צעיר של זית, שתדע שנגמרו המלחמות. מאז הגננים של אגף ההנצחה מקפידים לקצץ את ענפיו, שלא יהפוך לעץ. וכך, גם אחרי עשרים ושש שנים הוא נשאר רק שיח קטן.

היום זה יום הזיכרון הממלכתי, לא יום של הכאב הפרטי שלי. הוא שייך לכולם ואני מוקיר בו את הכאב של כל אחיותי ואחי במשפחת השכול הגדולה, חסרת הגבולות. הבור שנפער פתאום בחיינו לא ייסגר לעולם. הפצע ימשיך לדמם עד יומנו האחרון, לקרוע את המשפחות שלנו ואף לעבור מדור לדור.

אתה יודע שאני כבר לא מגיע לטקס בבית הקברות. לא יכול להשתתף בו יותר. אבל כל שנה אני מגיע לכאן. מתרגש להיות עם אלפי האמיצים והאמיצות, שלא פוחדים להאמין שיש דרך אחרת, שיש עם מי לדבר ושלכאב אין לאום ואין דגל.

ועוד מעט, כמו בכל שנה בסוף הטקס היפה הזה, אסע מכאן לקריית שאול, לשבת קצת איתך, עם אלפי הנרות שכבר מהבהבים שם, ועם השיח הקטן, שיום אחד אתה עוד תראה, הוא יגדל ויהיה עץ זית.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5506659,00.html

כשעליתי אמש לדבר מול 8000 המשתתפים בטקס המשותף ליום הזיכרון ידעתי שאדבר מול קהל שהגיע עם לב פתוח ורצון גדול לקחת חלק ב"מסע החיים" מהשכול לפיוס.

אבל האם אני מבין גם את המוחים נגד הטקס? וודאי, הן אני עצמי הייתי שם, מרבית חיי. כשאבי נהרג במלחמה גמרתי אומר לנקום את דמו. ידעתי שכשאגדל, אלך לצבא ותהייה לי ההזדמנות להרוג כמה שיותר ערבים. ממטוס הפאנטום שלי אשליך עליהם פצצות, אפיל את המיגים שלהם כמו זבובים ואחריב את המחנות שלהם. הייתי מאד רציני בתכניות הרומנטיות האלו ואפילו הלכתי לפנימייה צבאית כדי להגשים את הייעוד שלי.

ואז פרצה עוד מלחמה, ועוד אחת אחריה, ועוד מבצעים, פיגועים, אינתיפדות, תהליכי שלום, שוב מלחמות. התבגרתי והבנתי דבר פשוט – המלחמות מייצרות שכול, הרס וחורבן, פוגעות במשפחות ומייצרות מעגלי כאב שהולכים ומתפשטים כמו אבן באגם. אין בית בישראל שלא נחשף לאדוות הכאב האלו.

כן, אני מבין את הזעם והשנאה. שנאתי כמו שרק ילד בן שמונה יכול לשנוא את האויב שהרג את האבא האהוב שלו. אבל הבנתי שמוות לערבים לא יביא מנוחה לנפש האבלה או גאולה ללב הכואב שלי. הבנתי שעלי לנסות לשבור את המעגל וכך הגעתי לפני כעשור לפורום המשפחות השכולות.

אני לא משלה את עצמי לרגע שהפלסטינים שיושבים איתנו הם אולי אחים שלנו. כן גם הם שכולים, איבדו אחים ואחיות, בנים ואימהות אבל הם עדיין אויבינו. אני לא שוכח לרגע מאיין באתי ולאיזה צד בסכסוך הזה אני שייך. אני ישראלי, ציוני – הם ערבים פלסטינים – ואנחנו במלחמה על הארץ. כשהם יושבים איתנו הם רואים במפגש חלק מהמאבק שלהם למען פלסטין, מאבק לא אלים אבל מאבק. והמאבק הזה מחלחל לתוך השיחות שלנו, לניהול הארגון עצמו. יושבים בו אויבים משני צידי המתרס, עמיתים לשכול – לא אוהבים. למרות זאת הצלחנו להקים בארגון הזה יכולות פיוס ושיח שהן דוגמה ומופת לעולם כולו. הצלחנו למצוא דרך ליישב סכסוך עקוב מדם, להבין אחד את צרכי השני, לכבד את השוני התרבותי, הקיומי, הדתי והפוליטי.

קיים פער עצום בינינו לבינם. כישראלים, הגשמנו את מאוויינו למדינה משלנו והיא נפלאה, מפותחת, צומחת ומשגשגת. צרכינו הלאומיים הוגשמו במלואם ואנחנו שולחים את ילדינו לצבא בגאוות ניצחון על עברנו הטראגי. מדינת ישראל הצעירה נאלצה להילחם כדי להבטיח את קיומה אבל כבר מזמן המלחמות שלנו לא מייצרות ביטחון ולא מקרבות אותנו לשלום. המלחמה שמתנהלת בחצר האחורית שלנו נתפסת כפעולת טרור אחת גדולה, כמטרד, פגיעה בביטחון ובשקט שאנחנו כל כך חפצים בו.

ואילו עבור הפלסטינים מאבק השחרור הוא כל קיומם הלאומי, האישי והחברתי. הם לא הגיעו למנוחה וודאי שלא לנחלה. היומיום שלהם הוא פחד קיומי ומאבק הישרדות. ואנחנו, שנדמים בעינינו לקורבנות הסכסוך נתפסים אצלם כשליטים אכזרים.

מלחמות מסתיימת תמיד בהסכמים. אין טעם בניצחון צבאי אם הוא לא מביא אחריו את השלום לכל הצדדים – למנצחים ולמנוצחים. אנחנו לא השכלנו עדיין לתרגם את כל עוצמתנו וניצחונותינו להסכם שלום עם הפלסטינים. לכך נדרשים לא עוד אמצעים טכנולוגיים ותקציבי ביטחון אלא מנהיגים אמיצים שיכולים לשבת עם האויב, להביט לו בעיניים, להבין את שפתו ואת צרכיו ובנחישות, תקיפות וגם קצת ויתורים, להוביל משא ומתן שישחרר את הארץ כולה ממעגל הדמים.

ואם אתם לא יודעים איך, אתם מוזמנים אלינו, אנחנו יושבים עם האויב כבר עשרים שנה, לא רק בערב יום הזיכרון.

מי אמר שאין עם מי לדבר? אמנם הסרט הזה בן ארבע אבל עדיין נכון. 
הלכנו לבדוק אם יש עם מי לדבר.פגשנו אזרחים פלסטינים מהשורה, שמדברים ישר מהלב, בלי התחכמות ובלי פחד. יש להם מה להגיד, אבל הכי טוב שתצפו ותשפטו לבד – יש או אין?
צלם – יורם פורת, עורך – יוסי לוי, מוזיקה – יאיר דלאל, תודה גדולה לתמיר פאול ואלונה אבט, יוצר – יובל רחמים.

في بداية عام 2015 ذهبنا لنرى ان كان هناك من نتحدث معه. 
التقينا بمواطنين فلسطينيين عاديين، ليسوا سياسيين، يتحدثون من القلب، بلا تذاكي ولا خوف. لديهم ما يقولون، ولكن الافضل ان تشاهدوا وتحكموا بانفسكم – هل هناك من نتحدث معه؟ 
شكرا لكل من ساعد في انتاج الفيلم: انتاج – يوبال رحاميم، تصوير – يورام فورات، اعداد – يوسي ليفي، موسيقى – يائير دلال، جزيل الشكر لتامير باول والونا ابيت.

https://fr.jcall.eu/actualites/gantz-souhaite-reduire-les-fractures-de-la-societe-israelienne-cest-une-etape-necessaire-vers-la-paix-entretien-avec-youval-rahamim

CHRONIQUES POUR LA PAIX- YUVAL RAHAMIM, directeur du Forum des Organisations Non Gouvernementales israéliennes et israélo-palestiniennes pour la paix, répond aux questions de Paul Ouzi Meyerson. Quelle sera la place accordée à la question de la reprise des négociations avec les palestiniens au cours de la campagne électorale et le jour du vote ?

L'Israélien Yuval Rahamim, qui dirige le Forum des ONG pour la paix, accuse le gouvernement Nétanyahou d'affaiblir financièrement et de décrédibiliser politiquement les organisations travaillant sur le conflit israélo-palestinien.

https://www.liberation.fr/planete/2018/02/05/ong-nous-ne-sommes-pas-les-avocats-des-palestiniens-mais-de-la-paix_1627537?fbclid=IwAR10K4ysPUsSg_b6ZDfZSLi_XTj5gMiXIJA8Vjl9C5TrV4SCrQj68XCDbVc

La Paix Maintenant, un mouvement français qui milite pour la paix entre Israéliens et Palestiniens

https://www.lapaixmaintenant.org/chroniques-pour-la-paix-du-2-fevrier-2018-avec-yuval-rahamim-enregistrement/

 

https://www.kan.org.il/Radio/item.aspx?pid=22406

Yuval Rahamim, Directeur du Forum des ONG israéliennes et israélo-palestiniennes pour la paix, était à Paris la semaine dernière pour inaugurer à la mairie du 3ème arrondissement l'exposition de photos "Activistes de la paix" (jusqu'au 9 février). Gérard Unger, vice-Président du Crif, s'est entretenu avec lui.

Photo: Avigail Uzi

Depuis son arrivée, il y a deux ans, Yuval Rahamim – qui avait été auparavant pendant quatre ans président de l’association des familles endeuillées qui regroupe des proches des victimes des deux camps (son père ayant été tué pendant la guerre des six jours) – a changé la stratégie du Forum. Celui-ci regroupe maintenant des ONG israéliennes et des ONG israélo-palestiniennes, qui conservent toutes leur autonomie d’action. Il ne leur impose aucune stratégie et respecte leur diversité qui leur permet d’atteindre toutes les communautés. Le Forum propose ses services à toutes les ONG engagées pour la paix, même celles qui ne contribuent pas activement à son fonctionnement. Son objectif est de leur permettre de mieux se connaître et de développer une collaboration entre elles. Prochainement, le Forum va à son tour devenir une ONG à part entière. Il a beaucoup d’ambition comme celle de développer un site pour présenter l’activité de toutes les ONG et leurs projets. Il veut plus s’ouvrir vers les populations qui, jusqu’à présent, étaient moins impliquées dans les actions pour la paix, comme celles vivant dans la périphérie ou les banlieues, ou celles qui traditionnellement sont classées plus à droite ou qui se sentent moins concernées comme les Arabes d’Israël.

Qu’est ce que le Forum des ONG pour la paix ?

C’est un réseau créé il y a une dizaine d’années par Ron Pundak, un des architectes des accords d’Oslo, regroupant aujourd’hui plus de 120 ONG qui interviennent sur tous les domaines liés à la paix : ceux des droits de l’homme, de l’humanitaire et du médical, de la réconciliation et de la coopération, du juridique et du politique, de l’éducation, des relations judéo-arabes …

En ce qui concerne la participation des Palestiniens, elle n’est pas égalitaire avec celle des Israéliens. Même dans les ONG israélo-palestiniennes qui sont codirigées, ce sont les Israéliens qui sont généralement les initiateurs. Il faut dire que la société civile palestinienne n’est pas aussi forte que la société civile israélienne. La liberté de manifester est plutôt du côté israélien, mais les Palestiniens participent aux actions communes, avec l’appui de l’Autorité Palestinienne qui reçoit les ONG binationales.

Pourquoi la société civile israélienne prend-elle le relai des politiques ?

Les manifestations sociales de l’été 2011, dites « des tentes » (à cause des tentes installées pendant plusieurs semaines au cœur des villes israéliennes, comme le boulevard Rothschild à Tel Aviv) ont montré au public israélien qu’il pouvait avoir une influence sur l’agenda politique. Depuis qu’elles ont compris qu’il n’y avait plus de processus de paix, les ONG pour la paix se sont développées pour remplir le vide causé par la faillite du politique et faire bouger les dirigeants. Des nouveaux mouvements se sont créés comme celui des « Femmes faisant la paix » (« Women Wage Peace ») une ONG créée en 2014 pendant la guerre de Gaza, regroupant des femmes de droite et de gauche, des religieuses et des laïques, des juives et des arabes (y compris palestiniennes), qui n’intervient pas sur le terrain politique mais insiste sur la nécessité d’arriver à un accord qui mettra fin au conflit.

Pour quel résultat ?

La plupart des ONG préfèrent agir dans la sphère civile et sociale, alors que d’autres essaient d’influencer directement les décisionnaires. Je ne vois aucune d’entre elles décider de se transformer en parti politique.

Le sentiment dominant en Israël est que l’on est en conflit permanent. La plupart du public est moins sensible aux questions des droits de l’homme. C’est pour cela que nous disons avec insistance que nous menons notre action avant tout dans l’intérêt de la société israélienne, pour son avenir. Je pense qu’Israël est assez puissant et que sa société est solide et que c’est à nous de faire un effort pour la paix, même si les Palestiniens ne sont pas toujours présents. Nous ne sommes pas les avocats des Palestiniens, mais les avocats de la paix. Nous pensons que ce message, audible par tous, pourra faire changer la politique de notre pays.

http://www.crif.org/fr/actualites/crif-trois-questions-yuval-rahamim-directeur-du-forum-des-ong-pour-la-paix

Update from Israel – Yuval Rahamim, Chairman, Israeli Peace NGOs Forum

Two major peace events mark the space since Rosh Hashanah. With tens of thousands of Israeli participants, these events may indicate trends that will dominate the peace movement in the near future.

For over two weeks, from Rosh Hashanah through sukkot, the Women Wage Peace – Journey to Peace 2017 crossed the entire country, joined by thousands of women and men from all walks of life, from diverse origins, communities and political opinions. By avoiding statements against the occupation or criticizing political leaders and parties, the three year-old movement has cracked the Israeli society common denominator code of desire for peace. WWP's only demand from our leaders is for a diplomatic agreement that will put an end to the conflict. This simple call allowed Israelis not traditionally associated with the “peace camp” to join this mass, hopeful series of marches and rallies without feeling that they have to change their identity or social affiliation.

This year, the November 4th commemoration of the assassination of Yitzhak Rabin at Rabin Square in Tel Aviv was organized by Darkenu and Commanders for Israel’s Security, neither of which are typical peace or left wing organizations. Tens of thousands came to Rabin Square to participate in the ceremony that focused on harmonizing the disputes between Israel’s fragmented and polarized segments of society. The organizers were fiercely attacked by parts of the traditional peace camp for blurring the true nature of the first political murder of a prime minister. Yet, this was a big demonstration for peace that for the first time invited speakers from what President Rivlin has called "all four tribes of Israel" to share their desire for peace and unity.

While both events were widely criticized for ignoring issues of occupation, human rights, the two state solution and the responsibility of the Israeli government, the massive participation on both occasions highlights the need of Israeli society to pluralize the peace discourse and welcome other, not-obvious players, to take part.

Another emerging trend is a renewed exploration of peace and shared society organizations for a better interaction between peace movements and Palestinian citizens of Israel. Several events and initiatives took place in the past months that brought together Jewish peace activists and Arab society opinion shapers. These initiatives by Mitvim, the Peace NGOs Forum, Women Wage Peace, Arab municipalities and private citizens may reveal as-yet unexploited political and social potential dynamics, based on shared interests and values.

Alongside these new developments, the 120 peace organizations conducted hundreds of smaller peace and dialogue activities, publications and programs, in a relentless struggle to penetrate the attention of the Israeli society with the message of peace.

יובל רחמים, יו"ר, פורום ארגוני השלום בכנס המרכז לדיאלוג אסטרטגי: מניעים וחסמים ישראלים בהשגת הסדר שלום – המכללה האקדמית נתניה

Conference: Developing an Israeli Grand Strategy towards a Peaceful Two-State Solution – Netanya Academic College.

Panel III: Civil Society – Yuval Rahamim, Chair, Peace NGO Forum.

דברים בפתח יום העיון השלישי לזכר רון פונדק 4/4/2017

ברכות למשפחת פונדק ועמיר, לאקדמיה, לפעילי הארגונים
האירוע השנה מחייב התייחסות לשנת חמישים. זוהי הזדמנות לערוך חשבון נפש של הארגונים – וזו הסיבה הסיבה לבחירת הנושא, גם בדיון הביקורתי וגם בחלקו היישומי.
עם מלחמת ששת הימים, יש לי חשבון אישי. זו המלחמה בה נהרג אבי אברהם. בניגוד לשמה, המלחמה ההיא לא הסתיימה אחרי שישה ימים. היא הסתיימה אחרי שנים רבות מול מצרים ואחר כך ירדן, אבל בשאר החזיתות ובעיקר מול הפלסטינים היא נמשכת עד היום, בעצימות משתנה עם כל הסממנים של מלחמה. ובתוך המלחמה הארוכה הזו אנחנו מנסים לנהל חיים נורמליים, בעיקר דרך הכחשה.
יצרנו נורמליזציה של מצב המלחמה ואף אחד כבר לא קורא לה בשמה. יש לנו סכסוך, כיבוש, מאבק לאומי, וכמובן שכשיש מלחמה – יש אויבים – הערבים, כל הערבים.
במלחמה מתאפשר באופן טבעי [ובדרך כלל זמני] קיומם של הרבה דברים, כיבוש, הפרת זכויות אדם, הפקעת רכוש וקרקעות, הרג של אזרחים חפים מפשע, מעצרים, מחסומים… כולם קורים במלחמות.
ברמה המדינית היא מאפשרת הפעלת תקנות שעת חרום, צנזורה, הגבלות על חלקים גדולים באוכלוסייה, ועוד אלמנטים של החלשת הדמוקרטיה.
וברמה הציבורית, לאומית, הציבור לאורך השנים הפנים ונרמל לגמרי את האתוס של המלחמה, מלחמת אין ברירה, מלחמת הקיום כדרך חיים, מקבל בשוויון נפש את עוולותיה. היא מאפשרת גזענות [בצידוק של הגנה] לאומנות, שינאה, והיא מעוררת כמיהה ל"מנהיג" חזק שישמור עלינו.
וכך מופיעות תופעות כמו אלאור אזריה כהתנהלות מקובלת, כי במלחמה כמו במלחמה הקם להרגך השכם להרגו, גם אם הוא פצוע ושבוי.
ארגוני השלום נאבקים שנים ארוכות נגד התופעות והסימפטומים שבמצב מלחמה הן נורמליים לגמרי: כיבוש, הפרת זכויות אדם, הרג חפים מפשע, החלשת הדמוקרטיה, תופעות שלציבור הרחב בישראל מתקבלות כחלק ממצב המלחמה הנורמלי, שלא אנחנו בחרנו בו.
השאלה שאני רוצה להוסיף למשתתפים, לפעילים ולפנליסטים של היום היא האם נכון לנו כארגוני שלום להתמקד במאבק בתופעות שנגזרות מהמלחמה, הכיבוש, הפרת זכויות האדם, הפקעות, הרג חפים מפשע, ועוד הרבה עוולות שכולנו מכירים, [מאבק שבינתיים מניב תוצאות מועטות]? או לנסות לייצר מציאות אחרת, שבה המלחמה מפסיקה להיות הוויה נורמלית, שאותה מקבלים בהשלמה מדינת ישראל ואזרחיה.
אני בטוח שיהיה לנו ערב מעניין

לצפיה בשאר ההרצאות והפנלים:

תנועות השלום בישראל – מבט חדש:
http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=7663:new-look&Itemid=560

פרופ' דניאל בר-טל, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב:
http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=7662:daniel-bar-tal&Itemid=560

פרופ' אמל ג'מאל, ראש מכון וולטר ליבך, בית הספר למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב:
http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=7661:amal-jamal&Itemid=560

ד"ר אפרים לביא, מנהל מרכז תמי שטינמץ, אוניברסיטת תל-אביב מקריא את הרצאתה של תמי הרמן בנושא האפקטיביות של פעילות השלום מ 1967 עד היום:
http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=7660:efraim-lavi&Itemid=560

Most of the Israeli society is not present to the possibility of peace between Israel and the neighboring Palestinian and other Arab nations. Although the vision and occasional programs of peace are being advocated by political organizations, peace movements and the International community, they fail to gain sustainable public acceptance. The Israeli media channels constantly cover the actual aspects of the conflict but refer to the end-of-conflict as a remote possibility.

In my many public engagements, interactions, lectures and discussions, I gained important insights on why the Israeli public is reluctant to engage in a serious peace process – whether direct or mediated by international allies – that will end the conflict with the Palestinians. Following are six common emotional perceptions I found – that hinder the possibility of peace for most Israelis. In the absence of substantial progress over the past twenty years, conservative governments, mass media and education systems, by action or by inaction supported the fixation of these concepts in the public mindset.

Existential anxiety

In Israel, anxiety persists in personal and national level. Although objectively Israel enjoys a high level of security, ironically Israelis share a collective experience of constant threat. The narratives of the exile, the Holocaust, antisemitism, wars, thousands of terrorist attacks and enemies calling for the destruction of the State of Israel, all maintain a mental state of victimhood, persecution and fear of annihilation. Over the years, Israel’s basic need for security became a core value, rather than the infrastructure for realization of higher national and social aspirations. This defensive state leaves no mental room for empathy or climate for creative approaches for peace.

Absence of positive motivation for peace

No longer is there consensus in Israeli society that peace carries an urgent or essential advantage. With the phenomenal development of Israel, the moral, spiritual and material benefits of peace practically disappeared from public discourse. Today these voices are often labeled as defeatist, naive or even traitorous. The effective Israeli military defense systems created a sense of relative immunity and ability to bear the consequences of the conflict, and at an acceptable cost.

Security and peace are perceived as dichotomous concepts

Following a long history of failed agreements and negotiations, many Israelis now believe that the peace and security are mutually exclusive, that peace can come only by compromising national and personal security. Reluctant to take any additional risks, most Israelis prefer familiar reality over a hazardous prospect.

Adaptation to conflict as an existential fate

Israelis were born or immigrated to a state of conflict. The long history of violent confrontations with the Arabs is seen as an integral part of the Israeli reality, with no realistic alternative. Military service is integrated into the identity of millions and although compulsory, it is perceived as a privileged ticket to a full citizenship. The reality of conflict is also supported by cultural values and symbols that glorify the fate of siege and righteousness, backed with biblical phrases such as "Forever you shall live by the sword" and Israel as "The people that shall dwell alone." Under this climate not only a concept of peace is difficult to grasp, it is such a revolutionary notion that it is perceived as threatening.

Jewish Israelis distrust Arabs and the Arab world

Distrust of Arabs persists in the political, cultural, social and individual domains. Suspicion is amplified by the media that frequently expose the negative aspects of Arab culture throughout the Middle East. Quite naturally hatred and racism follow preventing the two societies from witnessing the human sides of each other.

Refusal to bargain national assets

A future peace agreement will entail Israel giving up sacred or vital national assets such as water resources, farmland, East Jerusalem and other parts of the Jewish homeland. Large segments of Israeli society believe that occupying all parts of the Holy Land is a value that justifies any cost and sacrifice. The settlers demonstrate ideals of determination, dedication and commitment that constitute a Zionist fulfillment model for many others.


Media channels, educational and governmental agencies – whether under left-leaning or right-wing governments – have cultivated these narratives and perceptions and effectively stabilized conservative positions. Traditionally, the Israeli public trusts the establishment to responsibly run the country’s affairs, mainly during the frequent violent conflicts. Despite criticism about the quality of government, especially in points of friction with the citizens, Israeli culture rarely produces strong protest movements – indeed, active protest is even tagged as subversive and weakening the collective.

This strong adherence to the government has a positive side: a peace driven government will have the power to lead Israel through a peace process, even through internal and external opposition. But to ensure success, any serious attempt to end the conflict will have to successfully address the six barriers discussed above. Effective educational and communication support programs will fuel the peace process, improve the prospects of its completion and enroll the Israeli society in internal and external reconciliation.

But in the meantime, it is the duty of peace organizations to develop adequate responses to the six challenges and communicate them to the public in every possible way. This is a huge and long endeavor but we believe that each obstacle also has its counterarguments and with creative and empathetic communications all these emotional barriers can be addressed and overcome.

עוד חודשיים, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יערכו שוב שני הארגונים הישראלים-פלסטינים – לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות,  את הטקס המיוחד לזכר החללים הרבים מידי בשני הצדדים. הטקס הזה מעורר תמיד תגובות מעורבות אבל זה לא מונע ממנו לגדול כל שנה ולמשוך קהל גדול יותר מפעם לפעם. יותר אזרחים בשני הצדדים מבינים שיש אלטרנטיבה ושני העמים לא חייבים להמשיך לדמם לנצח בארץ האהובה הזו אלא יכולים לחיות עליה בשלום.

מציע לכם בחום לא לוותר עליו השנה.

תמי מולד חיו ראיינה אותי בשנים האחרונות ברדיו כל השלום על העניין וההתנגדויות שהטקס הזה מעורר: