La Paix Maintenant, un mouvement français qui milite pour la paix entre Israéliens et Palestiniens

https://www.lapaixmaintenant.org/chroniques-pour-la-paix-du-2-fevrier-2018-avec-yuval-rahamim-enregistrement/

 

מודעות פרסומת

https://www.kan.org.il/Radio/item.aspx?pid=22406

Yuval Rahamim, Directeur du Forum des ONG israéliennes et israélo-palestiniennes pour la paix, était à Paris la semaine dernière pour inaugurer à la mairie du 3ème arrondissement l'exposition de photos "Activistes de la paix" (jusqu'au 9 février). Gérard Unger, vice-Président du Crif, s'est entretenu avec lui.

Photo: Avigail Uzi

Depuis son arrivée, il y a deux ans, Yuval Rahamim – qui avait été auparavant pendant quatre ans président de l’association des familles endeuillées qui regroupe des proches des victimes des deux camps (son père ayant été tué pendant la guerre des six jours) – a changé la stratégie du Forum. Celui-ci regroupe maintenant des ONG israéliennes et des ONG israélo-palestiniennes, qui conservent toutes leur autonomie d’action. Il ne leur impose aucune stratégie et respecte leur diversité qui leur permet d’atteindre toutes les communautés. Le Forum propose ses services à toutes les ONG engagées pour la paix, même celles qui ne contribuent pas activement à son fonctionnement. Son objectif est de leur permettre de mieux se connaître et de développer une collaboration entre elles. Prochainement, le Forum va à son tour devenir une ONG à part entière. Il a beaucoup d’ambition comme celle de développer un site pour présenter l’activité de toutes les ONG et leurs projets. Il veut plus s’ouvrir vers les populations qui, jusqu’à présent, étaient moins impliquées dans les actions pour la paix, comme celles vivant dans la périphérie ou les banlieues, ou celles qui traditionnellement sont classées plus à droite ou qui se sentent moins concernées comme les Arabes d’Israël.

Qu’est ce que le Forum des ONG pour la paix ?

C’est un réseau créé il y a une dizaine d’années par Ron Pundak, un des architectes des accords d’Oslo, regroupant aujourd’hui plus de 120 ONG qui interviennent sur tous les domaines liés à la paix : ceux des droits de l’homme, de l’humanitaire et du médical, de la réconciliation et de la coopération, du juridique et du politique, de l’éducation, des relations judéo-arabes …

En ce qui concerne la participation des Palestiniens, elle n’est pas égalitaire avec celle des Israéliens. Même dans les ONG israélo-palestiniennes qui sont codirigées, ce sont les Israéliens qui sont généralement les initiateurs. Il faut dire que la société civile palestinienne n’est pas aussi forte que la société civile israélienne. La liberté de manifester est plutôt du côté israélien, mais les Palestiniens participent aux actions communes, avec l’appui de l’Autorité Palestinienne qui reçoit les ONG binationales.

Pourquoi la société civile israélienne prend-elle le relai des politiques ?

Les manifestations sociales de l’été 2011, dites « des tentes » (à cause des tentes installées pendant plusieurs semaines au cœur des villes israéliennes, comme le boulevard Rothschild à Tel Aviv) ont montré au public israélien qu’il pouvait avoir une influence sur l’agenda politique. Depuis qu’elles ont compris qu’il n’y avait plus de processus de paix, les ONG pour la paix se sont développées pour remplir le vide causé par la faillite du politique et faire bouger les dirigeants. Des nouveaux mouvements se sont créés comme celui des « Femmes faisant la paix » (« Women Wage Peace ») une ONG créée en 2014 pendant la guerre de Gaza, regroupant des femmes de droite et de gauche, des religieuses et des laïques, des juives et des arabes (y compris palestiniennes), qui n’intervient pas sur le terrain politique mais insiste sur la nécessité d’arriver à un accord qui mettra fin au conflit.

Pour quel résultat ?

La plupart des ONG préfèrent agir dans la sphère civile et sociale, alors que d’autres essaient d’influencer directement les décisionnaires. Je ne vois aucune d’entre elles décider de se transformer en parti politique.

Le sentiment dominant en Israël est que l’on est en conflit permanent. La plupart du public est moins sensible aux questions des droits de l’homme. C’est pour cela que nous disons avec insistance que nous menons notre action avant tout dans l’intérêt de la société israélienne, pour son avenir. Je pense qu’Israël est assez puissant et que sa société est solide et que c’est à nous de faire un effort pour la paix, même si les Palestiniens ne sont pas toujours présents. Nous ne sommes pas les avocats des Palestiniens, mais les avocats de la paix. Nous pensons que ce message, audible par tous, pourra faire changer la politique de notre pays.

http://www.crif.org/fr/actualites/crif-trois-questions-yuval-rahamim-directeur-du-forum-des-ong-pour-la-paix

Update from Israel – Yuval Rahamim, Chairman, Israeli Peace NGOs Forum

Two major peace events mark the space since Rosh Hashanah. With tens of thousands of Israeli participants, these events may indicate trends that will dominate the peace movement in the near future.

For over two weeks, from Rosh Hashanah through sukkot, the Women Wage Peace – Journey to Peace 2017 crossed the entire country, joined by thousands of women and men from all walks of life, from diverse origins, communities and political opinions. By avoiding statements against the occupation or criticizing political leaders and parties, the three year-old movement has cracked the Israeli society common denominator code of desire for peace. WWP's only demand from our leaders is for a diplomatic agreement that will put an end to the conflict. This simple call allowed Israelis not traditionally associated with the “peace camp” to join this mass, hopeful series of marches and rallies without feeling that they have to change their identity or social affiliation.

This year, the November 4th commemoration of the assassination of Yitzhak Rabin at Rabin Square in Tel Aviv was organized by Darkenu and Commanders for Israel’s Security, neither of which are typical peace or left wing organizations. Tens of thousands came to Rabin Square to participate in the ceremony that focused on harmonizing the disputes between Israel’s fragmented and polarized segments of society. The organizers were fiercely attacked by parts of the traditional peace camp for blurring the true nature of the first political murder of a prime minister. Yet, this was a big demonstration for peace that for the first time invited speakers from what President Rivlin has called "all four tribes of Israel" to share their desire for peace and unity.

While both events were widely criticized for ignoring issues of occupation, human rights, the two state solution and the responsibility of the Israeli government, the massive participation on both occasions highlights the need of Israeli society to pluralize the peace discourse and welcome other, not-obvious players, to take part.

Another emerging trend is a renewed exploration of peace and shared society organizations for a better interaction between peace movements and Palestinian citizens of Israel. Several events and initiatives took place in the past months that brought together Jewish peace activists and Arab society opinion shapers. These initiatives by Mitvim, the Peace NGOs Forum, Women Wage Peace, Arab municipalities and private citizens may reveal as-yet unexploited political and social potential dynamics, based on shared interests and values.

Alongside these new developments, the 120 peace organizations conducted hundreds of smaller peace and dialogue activities, publications and programs, in a relentless struggle to penetrate the attention of the Israeli society with the message of peace.

יובל רחמים, יו"ר, פורום ארגוני השלום בכנס המרכז לדיאלוג אסטרטגי: מניעים וחסמים ישראלים בהשגת הסדר שלום – המכללה האקדמית נתניה

Conference: Developing an Israeli Grand Strategy towards a Peaceful Two-State Solution – Netanya Academic College.

Panel III: Civil Society – Yuval Rahamim, Chair, Peace NGO Forum.

דברים בפתח יום העיון השלישי לזכר רון פונדק 4/4/2017

ברכות למשפחת פונדק ועמיר, לאקדמיה, לפעילי הארגונים
האירוע השנה מחייב התייחסות לשנת חמישים. זוהי הזדמנות לערוך חשבון נפש של הארגונים – וזו הסיבה הסיבה לבחירת הנושא, גם בדיון הביקורתי וגם בחלקו היישומי.
עם מלחמת ששת הימים, יש לי חשבון אישי. זו המלחמה בה נהרג אבי אברהם. בניגוד לשמה, המלחמה ההיא לא הסתיימה אחרי שישה ימים. היא הסתיימה אחרי שנים רבות מול מצרים ואחר כך ירדן, אבל בשאר החזיתות ובעיקר מול הפלסטינים היא נמשכת עד היום, בעצימות משתנה עם כל הסממנים של מלחמה. ובתוך המלחמה הארוכה הזו אנחנו מנסים לנהל חיים נורמליים, בעיקר דרך הכחשה.
יצרנו נורמליזציה של מצב המלחמה ואף אחד כבר לא קורא לה בשמה. יש לנו סכסוך, כיבוש, מאבק לאומי, וכמובן שכשיש מלחמה – יש אויבים – הערבים, כל הערבים.
במלחמה מתאפשר באופן טבעי [ובדרך כלל זמני] קיומם של הרבה דברים, כיבוש, הפרת זכויות אדם, הפקעת רכוש וקרקעות, הרג של אזרחים חפים מפשע, מעצרים, מחסומים… כולם קורים במלחמות.
ברמה המדינית היא מאפשרת הפעלת תקנות שעת חרום, צנזורה, הגבלות על חלקים גדולים באוכלוסייה, ועוד אלמנטים של החלשת הדמוקרטיה.
וברמה הציבורית, לאומית, הציבור לאורך השנים הפנים ונרמל לגמרי את האתוס של המלחמה, מלחמת אין ברירה, מלחמת הקיום כדרך חיים, מקבל בשוויון נפש את עוולותיה. היא מאפשרת גזענות [בצידוק של הגנה] לאומנות, שינאה, והיא מעוררת כמיהה ל"מנהיג" חזק שישמור עלינו.
וכך מופיעות תופעות כמו אלאור אזריה כהתנהלות מקובלת, כי במלחמה כמו במלחמה הקם להרגך השכם להרגו, גם אם הוא פצוע ושבוי.
ארגוני השלום נאבקים שנים ארוכות נגד התופעות והסימפטומים שבמצב מלחמה הן נורמליים לגמרי: כיבוש, הפרת זכויות אדם, הרג חפים מפשע, החלשת הדמוקרטיה, תופעות שלציבור הרחב בישראל מתקבלות כחלק ממצב המלחמה הנורמלי, שלא אנחנו בחרנו בו.
השאלה שאני רוצה להוסיף למשתתפים, לפעילים ולפנליסטים של היום היא האם נכון לנו כארגוני שלום להתמקד במאבק בתופעות שנגזרות מהמלחמה, הכיבוש, הפרת זכויות האדם, הפקעות, הרג חפים מפשע, ועוד הרבה עוולות שכולנו מכירים, [מאבק שבינתיים מניב תוצאות מועטות]? או לנסות לייצר מציאות אחרת, שבה המלחמה מפסיקה להיות הוויה נורמלית, שאותה מקבלים בהשלמה מדינת ישראל ואזרחיה.
אני בטוח שיהיה לנו ערב מעניין

לצפיה בשאר ההרצאות והפנלים:

תנועות השלום בישראל – מבט חדש:
http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=7663:new-look&Itemid=560

פרופ' דניאל בר-טל, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב:
http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=7662:daniel-bar-tal&Itemid=560

פרופ' אמל ג'מאל, ראש מכון וולטר ליבך, בית הספר למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב:
http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=7661:amal-jamal&Itemid=560

ד"ר אפרים לביא, מנהל מרכז תמי שטינמץ, אוניברסיטת תל-אביב מקריא את הרצאתה של תמי הרמן בנושא האפקטיביות של פעילות השלום מ 1967 עד היום:
http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=item&id=7660:efraim-lavi&Itemid=560

Most of the Israeli society is not present to the possibility of peace between Israel and the neighboring Palestinian and other Arab nations. Although the vision and occasional programs of peace are being advocated by political organizations, peace movements and the International community, they fail to gain sustainable public acceptance. The Israeli media channels constantly cover the actual aspects of the conflict but refer to the end-of-conflict as a remote possibility.

In my many public engagements, interactions, lectures and discussions, I gained important insights on why the Israeli public is reluctant to engage in a serious peace process – whether direct or mediated by international allies – that will end the conflict with the Palestinians. Following are six common emotional perceptions I found – that hinder the possibility of peace for most Israelis. In the absence of substantial progress over the past twenty years, conservative governments, mass media and education systems, by action or by inaction supported the fixation of these concepts in the public mindset.

Existential anxiety

In Israel, anxiety persists in personal and national level. Although objectively Israel enjoys a high level of security, ironically Israelis share a collective experience of constant threat. The narratives of the exile, the Holocaust, antisemitism, wars, thousands of terrorist attacks and enemies calling for the destruction of the State of Israel, all maintain a mental state of victimhood, persecution and fear of annihilation. Over the years, Israel’s basic need for security became a core value, rather than the infrastructure for realization of higher national and social aspirations. This defensive state leaves no mental room for empathy or climate for creative approaches for peace.

Absence of positive motivation for peace

No longer is there consensus in Israeli society that peace carries an urgent or essential advantage. With the phenomenal development of Israel, the moral, spiritual and material benefits of peace practically disappeared from public discourse. Today these voices are often labeled as defeatist, naive or even traitorous. The effective Israeli military defense systems created a sense of relative immunity and ability to bear the consequences of the conflict, and at an acceptable cost.

Security and peace are perceived as dichotomous concepts

Following a long history of failed agreements and negotiations, many Israelis now believe that the peace and security are mutually exclusive, that peace can come only by compromising national and personal security. Reluctant to take any additional risks, most Israelis prefer familiar reality over a hazardous prospect.

Adaptation to conflict as an existential fate

Israelis were born or immigrated to a state of conflict. The long history of violent confrontations with the Arabs is seen as an integral part of the Israeli reality, with no realistic alternative. Military service is integrated into the identity of millions and although compulsory, it is perceived as a privileged ticket to a full citizenship. The reality of conflict is also supported by cultural values and symbols that glorify the fate of siege and righteousness, backed with biblical phrases such as "Forever you shall live by the sword" and Israel as "The people that shall dwell alone." Under this climate not only a concept of peace is difficult to grasp, it is such a revolutionary notion that it is perceived as threatening.

Jewish Israelis distrust Arabs and the Arab world

Distrust of Arabs persists in the political, cultural, social and individual domains. Suspicion is amplified by the media that frequently expose the negative aspects of Arab culture throughout the Middle East. Quite naturally hatred and racism follow preventing the two societies from witnessing the human sides of each other.

Refusal to bargain national assets

A future peace agreement will entail Israel giving up sacred or vital national assets such as water resources, farmland, East Jerusalem and other parts of the Jewish homeland. Large segments of Israeli society believe that occupying all parts of the Holy Land is a value that justifies any cost and sacrifice. The settlers demonstrate ideals of determination, dedication and commitment that constitute a Zionist fulfillment model for many others.


Media channels, educational and governmental agencies – whether under left-leaning or right-wing governments – have cultivated these narratives and perceptions and effectively stabilized conservative positions. Traditionally, the Israeli public trusts the establishment to responsibly run the country’s affairs, mainly during the frequent violent conflicts. Despite criticism about the quality of government, especially in points of friction with the citizens, Israeli culture rarely produces strong protest movements – indeed, active protest is even tagged as subversive and weakening the collective.

This strong adherence to the government has a positive side: a peace driven government will have the power to lead Israel through a peace process, even through internal and external opposition. But to ensure success, any serious attempt to end the conflict will have to successfully address the six barriers discussed above. Effective educational and communication support programs will fuel the peace process, improve the prospects of its completion and enroll the Israeli society in internal and external reconciliation.

But in the meantime, it is the duty of peace organizations to develop adequate responses to the six challenges and communicate them to the public in every possible way. This is a huge and long endeavor but we believe that each obstacle also has its counterarguments and with creative and empathetic communications all these emotional barriers can be addressed and overcome.