When I was invited to join the trip with Telos to explore the history of US slavery in the south of the US, I was reluctant. After all, my concern is the Israeli-Palestinian actual conflict and not an ancient and remote story of injustice, irrelevant to the peace and reconciliation we are working for in the PCFF. But the things we learn when traveling far can sometimes show us what we fail to see and understand, the things just in front of us every day.

Yesterday we visited the Whitney Plantation, one of the two memorials for centuries of brutal, violent exploitation of black humans, imported from Africa to feed the need for cheap workforce. The owners of the 1,700-acre sugar cane plantation lived in the big white house. They were good white people, living by the godly order that they are the supreme race, and they should provide work and shelter to the black people. They were nice, kind, benevolent, polite, well educated and had nothing to do with the daily oppression of the 107 enslaved black men, women and children in the wooden barracks of the farm, creating their wealth with their sweat and blood. In the gray house, the Overseers made sure this labor machine would continue to function, at no-matter-what human and moral cost. Suppress any kind of revolt, emancipation attempt, or association.

The theme along this entire workshop is the refusal of white Americans to acknowledge their dark past, so they can advance towards a future of reconciliation with black Americans. This refusal to look at the past is not typical to the Americans only. For many years, we the Israelis, have refused to look at the dark moral spots of our history (and present) and courageously acknowledge them, in order to advance for peace with the Palestinians. When we live safely and rightfully in our comfortable “Master house”, we should not forget we are sending our young boys and girls to the Gray house, to “Oversee” and maintain the injustice that allows us to feel prosperous, good and clean.

We also only want to know so little about our past and present. Our only chance as a society is to have the courage to say, “yes, we’ve done wrong, let’s acknowledge that and move to correct the future.”

https://blogs.timesofisrael.com/a-tale-of-two-houses/?fbclid=IwAR2a6rQ4ViUaNrQ5ePhvr8L-eqW6Kj6vH_W0qRsA_iqeR5zBYAkTSLHYeQg

Reconstruire la confiance avec les palestiniens et reprendre les négociations de paix

Youval Rahamim : « Reconstruire la confiance avec les palestiniens et reprendre les négociations de paix »

https://www.haaretz.co.il/debate/hebrew/1.10752619

בשבועות הקודמים, עוד לפני גל הפיגועים האחרון, אי אפשר היה להתעלם מהכתבות שחגגו עשרים שנה למבצע "חומת מגן". בין השורות הייתה התרגשות, שלא לומר נוסטלגיה, לימים בהם צה"ל קיבל יד חופשית לרסק את תשתיות הטרור. וכך, עם הפיגועים האחרונים ברחבי ישראל, שוב עולה המנגינה ועימה הצורך לרסק את תשתיות הטרור שצמחו בינתיים.

אסור להשלים עם טרור והדרך לעצור אותו הוא לחסל את תשתיותיו. אבל מה הן התשתיות האלו? המדינה והצבא שוגים פעם אחרי פעם בזיהוי אמיתי של תשתיות הטרור. יכול להיות שזו בעיה מודיעינית או אולי פוליטית. כשאומרים לצבא לרסק, הוא משתמש ביכולות המצוינות שלו כדי לאתר ולרסק כל מה שנראה כמו תשתית, גם אם זה פחון, לוחות סולריים, באר מים, או דרך עפר. גם פלסטינים שנעים מהר מידי יכולים להוות תשתית או לפחות כוונה שיש לפגוע בה. המאבק הזה עולה לנו בהשקעות עצומות בכוח אדם, טכנולוגיה עילית, אימונים, והגרוע מכל – באובדן של בנינו ובנותינו במצעד האיוולת ובאמונה שצה"ל מסוגל לפתור את הבעיה.

כולם כבר יודעים שצבא לא יכול לרסק תשתיות טרור. גם בצה"ל ובשב"כ כבר מבינים את זה. במקרה הטוב, ועם השקעות עצומות, יכולים לעצור ולמנוע חלק גדול מהפעולות והפיגועים. אבל למאמצי הסיכול יש מחיר נוסף. לפעולות של הצבא יש תוצאה הפוכה – בנייה, חיזוק והעמקה של התשתיות. כי טרור צומח ונבנה מייאוש וחוסר תקווה. אלו התשתיות האמיתיות שלו. בכל לילה שצה"ל נכנס לבית פלסטיני – נולד ייאוש חדש. בכל עיכוב והשפלה במחסום נחרבת עוד תקווה. בכל שאיפה של גז מדמיע מתחזקת המוטיבציה להמשיך במאבק. ועם כל הרוג פלסטיני – נוספים עשרות מבקשי נקמה.

הייאוש וחוסר האונים יכולים לגרום לאנשים נורמטיביים לקחת את חייהם, הנכס היחיד שנותר להם, ולאבד אותם יחד עם האויב. אין כאן תכנית מסודרת, לא אסטרטגיה ולא ציפייה לתוצאה חיובית. להיפך. למעשה הנקמה והייאוש אין כל תכלית ותוחלת. זהו הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן התקווה, האמונה בעתיד טוב יותר, בסיכוי הידברות עם הצד השני. אין כאן כל ניסיון להצדיק את מעשי הרצח, אלא הבנה שרק אם נשכיל להבין פעולות שאין מאחוריהן היגיון ואופן מחשבה המוכרים לנו, נוכל באמת לפגוע ולחסל את התשתיות עליהן מתפתח וצומח הטרור.

ואם לא נבין? נמשיך לחיות על חרבנו. ככל שנפתח ונשכלל את יכולותינו המודיעיניות, לא נגיע לאותו רגע נורא המתחולל במוחו של אדם שאיבד כל תקווה ואמונה בעתיד, ורק במותו הוא מוצא משמעות וגאולה. וכך לא נוכל לעולם לקטוע את מעגל השכול.

בפגישותיי ושיחותיי הרבות עם שותפיי הפלסטינים אני שומע על הייאוש והתסכול שגוברים מידי שנה. על הכעס, הפחד וחוסר האונים מול המציאות האלימה המחלחלת לכל תחומי חייהם. העבודה המשותפת שלנו מאפשרת להיאחז בשביב התקווה שיכול להיות אחרת. אבל באותו זמן, כולנו יודעים שאנחנו חיים על פי התהום והתפרצות נוספת היא שאלה של זמן.

יש לישראל רק דרך אחת לרסק את תשתיות הטרור – לתת לפלסטינים תקווה שלחירות שלהם אפשר להגיע בדרכי שלום. התכנית לריסוק התשתיות היא יוזמה מדינית, תעוזה מחשבתית ומנהיגות עם אומץ לוותר על השימוש בכוח שכל כך התרגלנו לסמוך עליו. וזה לא יקרה מיד, בזבזנו הרבה שנים, ושנים רבות יעברו עד שנצליח לבנות אמון ותקווה, במקום הייאוש העמוק והשינאה שצמחה ממנו.

רק אם נתחיל במימוש התכנית עכשיו, נוכל למנוע את ההרוגות וההרוגים הבאים, ילדות וילדים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים.

יובל רחמים מנכ"ל שותף של פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני.

Osama Abu-Ayash & Yuval Rahamim – Radio Makan – March 2nd 2022

אוסמה אבו עיאש, שותפי לניהול פורום המשפחות השכולות ואני, בראיון לרדיו מכאן על נטיעות עצי הזית לזכר הנופלים משני הצדדים ובאופן כללי על פעילות הפורום

לקראת ט"ו בשבט השנה נטעו חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני עשרה עצי זית מכל צד של הגדר – בבית אומר שליד חברון, ובקיבוץ רמת רחל שליד ירושלים. עצי הזית לשלום מוקדשים לזכרם של עשרה ישראלים ועשרה פלסטינים, בני המשפחות שנהרגו בעימות המתמשך בין העמים.قُبيل (تو بشبات) قام أعضاء منتدى العائلات الثكلى هذه السنة بزراعة عشر أشجار زيتون في كل جهة من جهتي الجدار – في بيت أمر بالقرب من الخليل، وفي كيبوتس رمات راحيل بالقرب من القدس. أشجار الزيتون من أجل السلام مخصصة لذكرى عشرة إسرائيليين وفلسطينيين، من أبناء العائلات والذين قتلوا خلال المواجهة المستمرة بين الشعبين. ברשות הפלסטינית מציינים בימים אלה בכאב טרור חקלאי הפוגע במטעי זיתים וגידולים אחרים. כן חווים הפלסטינים לאורך ציר 60, מג'נין ועד חברון, התקפות אלימות כל יום. למען חידוש התקווה לשלום הוחלט על נטיעת עצי הזית, סמלים תרבותיים רבי עצמה במורשת שני העמים.في مناطق السلطة الفلسطينية يستذكرون في هذه الأيام بألم الإرهاب الزراعي الذي يمس كروم الزيتون وزراعات أخرى. حيث أن الفلسطينيين على إمتداد خط 60، من جنين وحتى الخليل، يعانون هجمات عنيفة يومياَ. من أجل تجديد الأمل بالسلام قررنا زراعة أشجار الزيتون لما تشكله من رمزية ثقافية كبيرة لدى الشعبين.בכל שנה יינטעו עצי זית נוספים והחלקות ישמשו את פורום המשפחות השכולות למפגשים ואירועי פיוס ושלום לחברי הארגון ולקהל הרחב.في كل سنة سنقوم بزراعة المزيد من أشجار الزيتون وسيتم إستخدام الأراضي التي نزرع فيها لإقامة لقاءات وفعاليات من أجل السلام والمصالحة لأعضاء المنتدى والجمهور بشكل عام.


Shlomi Eldar Al-Monitor May 8, 2019
Thousands of people gathered in Tel Aviv on May 7 for the annual event commemorating the victims on both sides of the Israeli-Palestinian conflict. The Israeli-Palestinian Memorial Day Ceremony is traditionally held the same day that Israel commemorates its fallen soldiers.

Read more: https://www.al-monitor.com/pulse/originals/2019/05/israel-palestinians-west-bank-gaza-benjamin-netanyahu-idf.html#ixzz5ntxKok7Y

[Following the Israeli-Palestinian Memorial Ceremony by Combatants for Peace and Bereaved Families Forum]

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5506659,00.html

When I went up to speak in front of more than 8,000 participants at the Joint Memorial Day ceremony, I knew that I would speak to an audience with open hearts and a great desire to take part in this "journey of life" – from bereavement to reconciliation.

But do I understand the protestors against the ceremony? Of course, I myself have been there, most of my life. When my father was killed in the Six-Day War, I resolved to avenge his blood. I knew that when I grew up, I would go to the army and have the chance to kill as many Arabs as possible. Flying my F4 Phantom plane I'll bomb them, shootdown their MiGs like flies and crush their camps. I was very serious about these romantic plans and even went to a military boarding school to prepare myself for my mission.

Then another war broke out, and another followed, and more operations, attacks, intifadas, peace processes, wars again. I understood the simple truth – the wars create bereavement, destruction and more rage, hurt families and produce circles of pain that spread like a stone in a puddle. No home in Israel has escaped these ripples of pain.

Yes, I understand the rage and hatred. I hated as only an eight-year-old could hate the enemy who killed his beloved father. But I understood that Kill the Arabs would not bring rest to the grieving soul or redemption to my aching heart. I understood that I had to try to break this vicious circle and this is how, about a decade ago, I joined the Bereaved Families Forum .

I do not delude myself for a moment that the Palestinians sitting with us are our brothers. They are also bereaved, lost brothers and sisters, sons or mothers, but they are still our enemies. I do not forget for a moment where I came from and what side of this conflict I belong to. I am an Israeli, a Zionist – they are Palestinian Arabs – and we are fighting over the same holy land. For them, sitting with us  is part of their struggle for Palestine, a nonviolent but still a struggle. And this struggle permeates our conversations, discussions and operations in the organization’s daily life. Participating in these discussions are colleagues in bereavement, enemies from both sides of the barricade – not lovers. Nevertheless, we have succeeded in establishing reconciliation and discourse capabilities that are a model for the entire world. We have found the way to overcome a bloody conflict, to acknowledge one another's needs, to respect our cultural, existential, religious and political differences.

There is a huge gap between us and them. As Israelis, we have fulfilled our desires for our independent state, and it is wonderful, developed and thriving. Our national needs have been fully realized and we are sending our children to the army with pride of victory over our tragic past. The young State of Israel was forced to fight for its existence, but our wars have long since produced neither security nor peace. The war being waged in our back yard is seen as one big terrorist act, a nuisance, a violation of the security and quiet we so desire.

For the Palestinians, the struggle for liberation represents their national, social and personal reality. They did not come to rest, and certainly not to the inheritance. Their daily life is existential fear and a struggle for survival. And we, who seem to us to be victims of the conflict, are seen to them as cruel rulers.

Wars always end in agreements. There is no point in a military victory that does not bring peace to all sides – the victors and the vanquished. We have not yet managed to transform all our strength and victories into a peace agreement with the Palestinians. This requires no additional technological means and security budgets, but courageous leaders who can sit with the enemy, look into his eyes, understand his language and needs and through determination, firmness and some concessions, to lead negotiations that will liberate the entire country from the cycles of bloodshed.

And if you do not know how, you're invited to us, we've been with the enemy for twenty years, not just on Memorial Day.

Yuval Rahamim
A member of Bereaved Families Forum,
Chairman of the Israeli Peace NGOs Forum

אבא יקר שלי

נפלת ביום השני של המלחמה. קוראים לה ששת הימים, למרות שהיא עדיין נמשכת. 52 שנה חלפו, בשני הצדדים ממשיכים להיהרג בגללה, ועדיין כולם בטוחים שניצחנו.

וכך מגיל שמונה כל שנה ביום הזיכרון התייצבתי ליד קברך בקריית שאול. כילד, לא הבנתי על מה מדברים שם אבל התרגשתי ממטחי הכבוד. אחר כך התחלתי להגיע במדים, עם הרבה גאווה, במיוחד כשהדרגות עלו לכתפיים. ידעתי שאתה רואה ומתרגש.

כשהתבגרתי התחלתי להבין על מה הם מדברים שם מהבמה והתחלתי להרגיש פחות נוח עם הנאומים האלו. קריית שאול נחשב בית עלמין מרכזי לכן כיבדו אותנו ראשי ממשלה ושרי ביטחון. לאט לאט הבנתי שאני ממלא תפקיד של ניצב בהצגה לא לי. הלהג הלוחמני, המתקרבן, המאיים, מלהיט יצרים, מעצים ומקדש מאבק שאין לו סוף. כל שנה הפוליטיקאים עלו על הבמה יותר ציניים ועם פחות בושה, הופכים את הכאב הקורע שלנו לעצרת בחירות וגיוס כללי למלחמה המיותרת הבאה, למחדל האיוולת הנמשך, לנרטיב הצבאי המושל במדינה. פוליטיקאים שניזונים מהאיבה לערבים ומטפחים את החרדה מהם.

וכך כל שנה החלקות הצבאיות ממשיכות להתמלא, החניונים ממשיכים לגדול ועוד שוטרים מזיעים מנסים לארגן את התנועה פנימה והחוצה.

מגיל צעיר הקדשת את חייך לבניית הארץ והמדינה. בפלמ"ח, בקבוצת ההכשרה שהקימה את משגב עם, בבניין, בחקלאות. גם כשקראו לך למילואים, לא היה לך אף פעם ספק שהמדינה באמת זקוקה לך כדי שתגן עליה. ועם הכל, לא היו בך אף פעם שנאה, ולא פחד. האמנת שיבוא היום ויהיה פה שלום.

בבוקר שלאחר חתימת הסכם אוסלו קמתי ונטעתי לך ליד הקבר שתיל צעיר של זית, שתדע שנגמרו המלחמות. מאז הגננים של אגף ההנצחה מקפידים לקצץ את ענפיו, שלא יהפוך לעץ. וכך, גם אחרי עשרים ושש שנים הוא נשאר רק שיח קטן.

היום זה יום הזיכרון הממלכתי, לא יום של הכאב הפרטי שלי. הוא שייך לכולם ואני מוקיר בו את הכאב של כל אחיותי ואחי במשפחת השכול הגדולה, חסרת הגבולות. הבור שנפער פתאום בחיינו לא ייסגר לעולם. הפצע ימשיך לדמם עד יומנו האחרון, לקרוע את המשפחות שלנו ואף לעבור מדור לדור.

אתה יודע שאני כבר לא מגיע לטקס בבית הקברות. לא יכול להשתתף בו יותר. אבל כל שנה אני מגיע לכאן. מתרגש להיות עם אלפי האמיצים והאמיצות, שלא פוחדים להאמין שיש דרך אחרת, שיש עם מי לדבר ושלכאב אין לאום ואין דגל.

ועוד מעט, כמו בכל שנה בסוף הטקס היפה הזה, אסע מכאן לקריית שאול, לשבת קצת איתך, עם אלפי הנרות שכבר מהבהבים שם, ועם השיח הקטן, שיום אחד אתה עוד תראה, הוא יגדל ויהיה עץ זית.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5506659,00.html

כשעליתי אמש לדבר מול 8000 המשתתפים בטקס המשותף ליום הזיכרון ידעתי שאדבר מול קהל שהגיע עם לב פתוח ורצון גדול לקחת חלק ב"מסע החיים" מהשכול לפיוס.

אבל האם אני מבין גם את המוחים נגד הטקס? וודאי, הן אני עצמי הייתי שם, מרבית חיי. כשאבי נהרג במלחמה גמרתי אומר לנקום את דמו. ידעתי שכשאגדל, אלך לצבא ותהייה לי ההזדמנות להרוג כמה שיותר ערבים. ממטוס הפאנטום שלי אשליך עליהם פצצות, אפיל את המיגים שלהם כמו זבובים ואחריב את המחנות שלהם. הייתי מאד רציני בתכניות הרומנטיות האלו ואפילו הלכתי לפנימייה צבאית כדי להגשים את הייעוד שלי.

ואז פרצה עוד מלחמה, ועוד אחת אחריה, ועוד מבצעים, פיגועים, אינתיפדות, תהליכי שלום, שוב מלחמות. התבגרתי והבנתי דבר פשוט – המלחמות מייצרות שכול, הרס וחורבן, פוגעות במשפחות ומייצרות מעגלי כאב שהולכים ומתפשטים כמו אבן באגם. אין בית בישראל שלא נחשף לאדוות הכאב האלו.

כן, אני מבין את הזעם והשנאה. שנאתי כמו שרק ילד בן שמונה יכול לשנוא את האויב שהרג את האבא האהוב שלו. אבל הבנתי שמוות לערבים לא יביא מנוחה לנפש האבלה או גאולה ללב הכואב שלי. הבנתי שעלי לנסות לשבור את המעגל וכך הגעתי לפני כעשור לפורום המשפחות השכולות.

אני לא משלה את עצמי לרגע שהפלסטינים שיושבים איתנו הם אולי אחים שלנו. כן גם הם שכולים, איבדו אחים ואחיות, בנים ואימהות אבל הם עדיין אויבינו. אני לא שוכח לרגע מאיין באתי ולאיזה צד בסכסוך הזה אני שייך. אני ישראלי, ציוני – הם ערבים פלסטינים – ואנחנו במלחמה על הארץ. כשהם יושבים איתנו הם רואים במפגש חלק מהמאבק שלהם למען פלסטין, מאבק לא אלים אבל מאבק. והמאבק הזה מחלחל לתוך השיחות שלנו, לניהול הארגון עצמו. יושבים בו אויבים משני צידי המתרס, עמיתים לשכול – לא אוהבים. למרות זאת הצלחנו להקים בארגון הזה יכולות פיוס ושיח שהן דוגמה ומופת לעולם כולו. הצלחנו למצוא דרך ליישב סכסוך עקוב מדם, להבין אחד את צרכי השני, לכבד את השוני התרבותי, הקיומי, הדתי והפוליטי.

קיים פער עצום בינינו לבינם. כישראלים, הגשמנו את מאוויינו למדינה משלנו והיא נפלאה, מפותחת, צומחת ומשגשגת. צרכינו הלאומיים הוגשמו במלואם ואנחנו שולחים את ילדינו לצבא בגאוות ניצחון על עברנו הטראגי. מדינת ישראל הצעירה נאלצה להילחם כדי להבטיח את קיומה אבל כבר מזמן המלחמות שלנו לא מייצרות ביטחון ולא מקרבות אותנו לשלום. המלחמה שמתנהלת בחצר האחורית שלנו נתפסת כפעולת טרור אחת גדולה, כמטרד, פגיעה בביטחון ובשקט שאנחנו כל כך חפצים בו.

ואילו עבור הפלסטינים מאבק השחרור הוא כל קיומם הלאומי, האישי והחברתי. הם לא הגיעו למנוחה וודאי שלא לנחלה. היומיום שלהם הוא פחד קיומי ומאבק הישרדות. ואנחנו, שנדמים בעינינו לקורבנות הסכסוך נתפסים אצלם כשליטים אכזרים.

מלחמות מסתיימת תמיד בהסכמים. אין טעם בניצחון צבאי אם הוא לא מביא אחריו את השלום לכל הצדדים – למנצחים ולמנוצחים. אנחנו לא השכלנו עדיין לתרגם את כל עוצמתנו וניצחונותינו להסכם שלום עם הפלסטינים. לכך נדרשים לא עוד אמצעים טכנולוגיים ותקציבי ביטחון אלא מנהיגים אמיצים שיכולים לשבת עם האויב, להביט לו בעיניים, להבין את שפתו ואת צרכיו ובנחישות, תקיפות וגם קצת ויתורים, להוביל משא ומתן שישחרר את הארץ כולה ממעגל הדמים.

ואם אתם לא יודעים איך, אתם מוזמנים אלינו, אנחנו יושבים עם האויב כבר עשרים שנה, לא רק בערב יום הזיכרון.